פנס תפקידו להאיר. פנס חושך תפקידו להחשיך. למה להחשיך? כי אור זה משעמם. אור זה מראה לך רק את מה שאפשר לראות. את ה'יש'.

חושך לעומת זאת הוא ממלכת ה'אין'. בחושך נמצאים כל הדברים שאא לראות. הדברים המענינים באמת. בחושך יושבים הנושאים שהאור לא יודע לעכל אותם. התפיסה הגלויה ויכולת המחקר לא תופסים שום דבר מממלכת החושך.

אז איך ניגשים לדברים שאא לתפוס. איך רואים דברים ששרויים בחושך. בעלטה ? ? ?

בשביל זה יש 'פנס חושך'. זה פנס שעוזר לנו להחשיך את כל האור מסביב. להחשיך את התפיסה השטחית. את מה שזמין לראות..את כל המערכת הפנימית שכל הזמן רוצה להסביר. לתפוס בשכל. לעבד נתונים. לתת פרשנות שתעזור לאדם לשרוד עוד רגע בקיום. פנס החושך שופך חושך על התפיסה. מגלה לנו שמה שהיינו בטוחים ככ בהבנה שלנו את הקיום האנושי ועלילות חיינו אז שום דבר בכלל לא בטוח. הכל פרי של מערכת השרדותית קדומה שטבועה בנו מעצם היותינו. אבל המערכת ההשרדותית מסתירה מאיתנו את האמת אודותינו…אמת שנמצאת חבויה במחשכים. עמוק עמוק בתוך התודעה שלנו קיים אוצר שנעול באלף מנעולים חושכים תפיסתיים – שדוקא בחוויה הראשונית נראים ונחווים לנו כבלעדיים. כברורים כל כך. ככאלה שדוקא כן נותנים לנו הסבר מספק לשאלות החיים. ואכן כך. אמנם למי שעדיין הבורות בלב לא התמלאו מכל זה נועד פנס החושך. כל ההסברים והתפיסות והתבניות בואו נחשיך אותם. ניתן להם לדעוך ונאפשר לאוצר החבוי לעלות עוד קצת כלפי מעלה לתודעה שלנו…לשלוח אלינו סימנים. גיצים. מופעים אפילו של רגע. שישנו בודאי משהו אחר. אחר לגמרי…

טוב. על מה אני מדבר לעזאזל. לא אמרתי כלום. זה מה יש חבר. התודעה שלי מלאה בכלום עצום והוא נשפך אל הכתיבה. זה מדהים לראות את הכלום הזה. כמה שהוא מפואר. מלא בביטויים. משלים. דימויים. ומשפטים ארוכים שמלאים במילים ערטילאיות.

ובכן. ברוכים הבאים לממלכה שלי. ממלכת החושך. הכאוס. והכלום. יש פה בעצם פרדוקס חריף. אני מדבר על תודעות של מה שמעבר לנגלה. ומסביר שאא לתפוס. ואין לשם גישה בכלל. ואין לזה שום מילים לתיאור וכלים אנושיים להכלה. אז מה כן יש??? מה נעשה עם כל המלל הזה שהוא חלול?? איך אפשר לתפוס משהו שאא לתפוס אותו. מה המכשיר. הכלי. המעשה הרצוי התדר הפנימי שבו כן אפשר לקלוט משהו מעבר? זהו. שאין כזה. אין שום פרט שנוכל לאחוז בו בהקשר הזה שיוביל אותנו לשם. אין שום שיטה או סדנה או מורה נבוכים או ספר. כלום. כי זה גדול ועצום ועוד מילים מאדירות. מכל מה שרק נציע. זה מצחיק אותו שבכלל אני עוסק בו. הוא תופס את הבטן מצחוק ולא מצליח להרגע מעצם העובדה שאני מדבר אודותיו. הדבר הזה הוא לא אין ולא יש. לא אור ולא חושך. לא מעבר להכל. ולא בתוך הכל. ולא שום דבר שאתאר. זה דבר שלגביו כל קיום העולמות בריאת העולם והאדם. זה שום דבר לגביו. מקסימום כל ההתרחשות הכי מטורפת שנתאר היא כמו שנראה כוכב נופל אי שם באופק לשבריר שניה ונעלם.

טוב אני מת על זה שאני מפליג לארץ הדימויים האינסופי…שוכח את עצמי שם. קובר את עצמי תחת אי אפשרות לשום דבר אף פעם. מרחיק ומרחיק בלי קצה. הלכתי לאיבוד עם הדיבור הזה כאן. כשאמצא את עצמי שוב. אחזור.