בניסוח ודאי ומלא ביטחון. וזה נכון אני ודאי ומלא ביטחון באותו רגע שאני כותב את הדברים. אבל מהות התוכן. מהות מה שיוצא לי בכתיבה זאת זעקה. שאלה. קושיא. התנגדות לכל מה שזז. רוצה לזוז. מנוע מלזוז ושיזוז אי פעם.

אי מאוהב בשאלה. לא ככ אוהב תשובות שלרוב מאכזבות. מראות תקווה לרגע ונעלמות עם שטף הגלים. בכללי נוצר לנו יחס שלכל שאלה צריך וחייב להיות תשובה. לכל חידה פיתרון. לכל סיפור יש הפי אנד. לא יודע לא מדבר אלי. אני מעדיף לחיות בקושיא עצומה כל חיי מאשר לכסות את עצמי בעלה נידף של תשובה לא מספקת.

וכן. לא חייב תשובה לכל שאלה. להפך יש סוג שאלות תהומיות שאא שתהיה להם תשובה אחת או ספציפית…השאלה היא עמדה נפשית. היכולת להקשות על כל העולם ואישתו קושיא פשוטה. להגיד שמשהו לא מסתדר. לא מתיישב. הערוץ הפתוח הזה שיכול להגיד בכל רגע. הלו. המלך הוא עירום. זה המבוקש. להיות פתוח. לא נעול. לא כלוא בתפיסות. לא מחויב לחינוך ולנורמות שירשת. אמנם כמעט בלתי אפשרי להשתחרר מהם. אבל החופש הפנימי מאפשר לך לפחות להיות מסוגל לראות אותם. לראות את מה שאני מייחס לו ככ הרבה חשיבות. ואז לקלוט שאולי זה בכלל לא חשוב. אולי כוחות שגדולים ממני שמו עלי את רשת הקבעונות האלה ואני רשאי להפרד מהם.

להיות מסוגל לראות את העובדה שאני כלוא ולכוד. זה מצב מאוד מפותח וזה השער להפתח לקורטובי אמת שיבואו לבקר אותי מיד פעם.

לחיי השאלות בלי התשובות!