הכתיבה הזאת. עצם זה שיצרתי לי מקום לכתוב והנה אני כותב. ממש יוצא לי דברים בכתב. זה אירוע מאוד משמעותי בשבילי. נקודת ציון. הרבה מאוד שנים לא קרה לי משהו בסדר גודל הזה. ככה זה נחווה אצלי..אני בא לומר שאצלי זה לא משה צדדי שקורה.
עכשיו. בהתאם זה מעורר אצל אדם כמוני המון כיוונים ומחשבות וחששות. זה בסדר אני חי עם זה. זה מענין לי להקשיב למה שזה מעורר בי.
אחד מהקולות זה למה הייתי צריך לשתף עוד אנשים – חברים. אמנם חברים טובים. אבל עדיין הדברים שאני כותב הם לרוב מופרכים מהחשיבה המקובלת והם מרגישים לי בכלל לא דברים שצריכים שיתוף. לא דברים ששייך להם קהל כלשהו. לא יודע. זה משהו שהייתי רוצה לדון בו איתכם.
נקודת המוצא שלי לכתיבה בבלוג הזה שפתחתי הוא ששם אני חופשי לחלוטין. אני מתפרע ומוציא כל כל מה שמסתובב לי במח. הכל. בלי סדר. בלי עריכה בלי הקשר..ככה מה שבא יורד לכתיבה בשטף. וגם בלי מחשבות חוץ – איך זה נשמע. זה ראוי. זה מתחשב עם המצבים של בני האדם. זה מידי כפרני. זה מידי חצוף. זה מוגזם. זה ביטויים שלא אומרים. וכו..כל אלו הם קולות שיש לי בתוך הראש כל השנים כשאני במגע עם אנשים.
ופה החלטתי לשחרר. מן מקום מוגן לביטוי חופשי שלי…
אז הדבר האחרון שאני רוצה זה שתרגישו שאתם קהל שבוי שחייב להגיב. לאהוב או לבקר ולהעיר…
סתם כחברים לדרך הייתי שמח לדון איתכם בחוויות הכתיבה ובתוכן לפי מה שעולה…
בקיצור כמו שאני מרגיש חופשי לגבי הכתיבה. תרגישו חופשי לגבי השותפות בבלוג הזה.
לא יודע. הייתי צריך לכתוב את זה. יש לי צורך חזק לשחרר ציפיות במערכות יחסים שאני נמצא בתוכם ומשליך את הצורך שלי שלא יכניסו אותי לשום משבצת על אחרים…נו. שיהיה.
בועט בפחיות 
כתיבת תגובה