והכתיב והשבות אל לבבך? הדא הוא דכתיב חלס עם הרעיון המזיק הזה שכל דבר שלומדים צריך להשיב אל הלב. מה עשה לך הלב שלך שאתה מביא לו לימודים שלא קשורים אליו בכלל. שחרר אותו. תן לחיות. מרוב פחד והתנגדות לחיים עצמם פיתחו שיטה איך שאתה לומד משהו מהר תדחוף את זה ללב שלך. תחדיר לעצמות. תכניס לנפש. תיקח את זה אישית. תתקן את המידות כדי שתוכל להתאים את עצמך לתוכן שלמדת. הינדוס תודעה ממש. רק שלא חלילה יקפוץ לך החיים עצמם מהמרתף שהם קבורים ורק שלא תהיה פנוי לרגע מכל חומר ואג'נדה שמישהו החליט שאפשר להשתלט על מוחות בני האדם איתה. אז לא! לא משיב שום דבר ללב שלי. לא לנפש לא לשום פתח אצלי. תשארו בחוץ עד שתעברו סינון ומיון והפרדה מקליפות ומשדים מזיקים. שתופסים אכבר טרמפים על תכנים רוחניים נאצלים. דוקא שם הם נתפסים וזורמים כל הדרך לתוך המערכת הפנימית של הבן אדם ומשם הם מתחילים להשמיד אותו מבפנים.

כלל ראשון. החשדה. חוסר אמון. כלפי כל תוכן שכל כך בטוח בעצמו. שיש כלפיו הסכמה רחבה. עצור משחק. הזדהה. לאן פניך. וכו וכד.

בקיצור למדת משהו? שמעת משהו? משהו יפה. דיבר אליך באותו רגע. מדהים. תהנה. תרויח. מעבר לזה להשליך. לעבור. לשכוח. להמשיך הלאה. לא לתת לתוכן כלשהוא להפוך למשהו שרודף אותי. שמנסה להכניס אותי אליו. להתלבש עלי. להשתלט על החופש על חירות האישית.

השער הראשון להתפתחות. להיפתחות. להתרחבות. ליציאה ממיצרי המחשבה והדעת הוא היכולת להשליך אחרי גווי כל לימוד שלמדתי או שלימדו אותי. חינוך. הדרכות. עצות. מקובלות חברתיות. דמויות רבות השפעה. מסורות.

להפסיק להתייחס לכל דבר שאני לומד בספרים קדושים או לא קדושים. ברצינות. בהתניה בלתי מודעת שמה שכתוב זה אמת. זה נכון. וזה נכון לי במצב שלי כמו שאני. לפתח נפרדות. נבדלות. ביני לבין החומר המוטח עלי מכל עבר. ובעיקר זה שהוזרם לתוכי בשלבים הצעירים של ההתפתחות האישית…כשהייתי חסר הגנה בעליל

כשאדם משתכנע שהוא קטן. זקוק להשפעה. למישהו שיפרוס את חסותו עליו אז הוא נח להשתלטות. ויש בעולמינו הרבה כוחות שישמחו להשתלט עליך. האמון הבסיסי ביותר של האדם בעצמו זה שהוא יסתדר. מה שלא יהיה הוא ישרוד..הכל. פגשתי איש גדול בחיי. שמעתי 400 שנה שיעורים מכל הסוגים. נחשפתי לתורות מטורפות. השתכנעתי שבלי המנטור או הרבי או המכשף כלשהוא אין לי חיים. סבבה. יש לי חיים בלי כולם. עדיף חיי חושך אבל הם שלי מאשר חיי תלות ועבדות מורמים ונאצלים אבל הם לא שלי.

תעלה על האוטו החבוט שלך וסע. תן גז אחי. שים מוזיקה. פתח חלון וסע. תעשה לעצמך רגעים פשוטים של הנאה של קורת רוח. של הישענות אחורה. תהנה מעצמך הפשוט. ממה שיש איתך. מהמגנום. מהחלבה. מהקפה. מהסיגריה הקטנה. תהנה מהחדלות. מהיותך קטן וחסר אונים בקשר להכל. תתחפף מכל הרעיונות שרודפים אותך להיות משהו. להיות מישהו. שחרר. לרגע קטן וחסר כל משמעות. את הכל. תנשום את היותך אתה.

העוגן הזה התחושה הפנימית שיש לי מקום שבו אני חף מכל דבר שקשר את עצמו לקיום שלי. והידיעה שהקיום שלי לא תלוי בשום דבר מכל אלה. זה השער ליכולת לשחרר את כל ההשפעות והלימודים. לתת להם לחלוף על פני. ולדעת היטב שאם יגיע משהו שנוגע אלי. שבאמת יתרום לי משהו. ישדרג אותי באמת הוא ישאר איתי. הוא יהפוך להיות שלי. לא ישאר בחוץ לרדוף אותי. אלא ישקע בתוכי בצורה שלא אשים לב בכלל…ככה לומדים. ככה מתפתחים. ככה נלחמים כנגד כל מה ומי שמנסה לגנוב את הדעת שלי. לחתור תחתיה. תחתי. לערער את החירות שלי.