לא יודע ולא זוכר למה הוא התכוון. אבל הפירוש שלי זה שלהתפתח ברמת האדם שאני זה לסגת. לסגת מכל מה שאני חושב ומכיר ומרגיש. לא צריך להתאמץ בשביל זה. פשוט פוגש את הקירות של המציאות בכל נושא. את הכאבי בטן שכל ענין בחיים עושה לי. את רדיפת המחשבות הציפיות הקולות הטורדניים מבחוץ ומבפנים. וכל פעם שאני פוגש אחד כזה. במקום להלחם. לסגת. לרדת מהענין. להתחפף מהאיזור. למצוא מרחב מחיה בתוכי שלא חייב את הענין ההוא הקשה/כואב/מייסר/מציק/רודף בשביל להתקיים. יש לבני אדם כל מיני תנועות. אחד חייב להשיג כדי להתקיים. והשני חייב לסגת. אם המשיג לא ישיג הוא יושמד. אי ההשגה זה שטח השמדה בשבילו. אם הוא ינסה לסגת הוא ימצא את עצמו משיג נסיגות. אא לברוח. המשיג ישיג ולא משנה איפה הוא נמצא. וכן הנסוג. תמיד יסוג. אם הנסוג ינסה להשיג הוא יושמד בזמן קצר. הוא יופצץ המערכת שלו תוצף בחומר שאין לו אפשרות לעכל והוא יאלץ לסגת. ובאופן פלא גם כשהוא ישיג משהו הוא ימצא את עצמו נסוג. זה נקרא גבולות הקיום שלי. אא לחצות. כלומר אין לאן. זה תמיד יחזור לאותה נקודת כובד באישיות.

את המשיג יותר קל להבין בעולמינו. זה השפה שהעידן שלנו מדבר בה. לעומת זאת הנסוג מדבר בשפה שקרוב לוודאי שגם הוא לא מבין. כי השפה נוצרת במרחב החברתי – אנושי שבה בן אדם גדל. ואם העולם מלא באנרגיה של השגה זאת השפה היחידה שכולם יכירו. לך תחיה עכשיו כ'נסוג' בעולם של משיגים.

להבין. הנסוג נתפס כנסוג כאנטי משיג. כצל של המשיגים. הוא לא נתפס כישות וכתנועה ממשית שיש לה זכות קיום. הנסוג פרויקט חייו בעצם זה לחיות. להעמיד כל רגע את הקיום שלו מחדש. לפלס לעצמו קיום נסוגי בתוך סביבה שעסוקה בלהשיג. זה גורל לא פשוט. אבל האתגר העצום מביא איתו הבנות מעמדי חיים וקרקעיות קיום בלתי נגישות בעליל ואין שום דרך להגיע אליהם כשהקיום שלך עומד רק על השגה. הנסוג זאת חלקת אלוהים פלאית שקיימת בסוג של נס בעידן הזה. זה שטח השמדה תמידי ומפואר אמנם אבל זאת ברירת המחדל היחידה שיש לנסוג.

כשהנסוג מתחיל לתפוס שהוא כזה אז הוא מבין שמה שנחווה אצלו באמת כנסיגה כהעדר התפתחות ותנועה זה רק המצג הראשוני והשטחי ביותר של חווית הקיום של הנסוגים. מה באמת קורה? הנסוג זוכה לפגוש פנים אל פנים – לרגעים – את שורש הקיום. את קרקעית הקיום. את היכולת לצחוק באמת. להרגע באמת..ועוד דבר עיקרי. הנסוג מעמדת הקיום שלו יכול לזהות בקלות את הכוחות הפועלים על בני אדם אלו שמושכים אותם וגורמים להם להאבד לתוך חיים שלימים של דמיונות. לפעמים זה דמיונות עמוקים ושורשיים מאוד. מורכבים מאוד לזיהוי ותפיסה. אבל יש שקרים בעולם שאא לעלות עליהם בלי שאתה נסוג בתוכך. בעמדה הבסיסית שלך.

נכון גם הנסוג יכול להאבד לגמרי באיזה שקר עצום שהוא משקר לעצמו. אין לאן לברוח מהשקר בעולם שהשקר הוא המלך. אבל אני כאן מתאר עמדת חיים לא מצויה. בעצם לא התחלתי להגיד מה התוכן של הנסוג. ממה הוא מדבר. לאן הוא נסוג.

התוכן של הנסוג אומר שכמו שזה מונח ככה זה אמור להיות. אין שום צורך לשנות. להזיז. זה שער תפיסה שבנוי מחוסר יכולת אנושית לזוז ולהשיג והוא אומר אכן כך אל תזוז ואל תשיג. האדם לא נברא בשביל לזוז ולהזיז ולהשיג. הוא נברא בשביל דבר אחד 'נעשה אדם לשבת על הכיסא' – לשבת. האדם בשורשו הוא מלך. הוא מצווה ולא מצווים עליו. הוא מזיז ולא מזיזים אותו. הוא קיים ואין שום דבר שהוא צריך בשביל להתקיים. דברים מגיעים אליו הוא לא מגיע לדברים. ההשגות באות אליו שהוא ישיג אותם ולא הוא רודף להשיג. השפע נשפע עליו ולא שהוא צריך לחפש את השפע. העולם סובב סביבו. החיות באות אליו כדי שיתן להם שם ותכלית. האדם הוא חותם על הדברים. אם הוא מכיר בהם הם קיימים. זאת עמדה טבעית ונינוחה שבה האדם האמת נמצא. כל התוכן הרוחני וכל הרדיפה והטירוף של ההסטוריה האנושית מה שמניע באמת את הכל. שורש כל התנועות כולן זה למצוא את האבידה הזאת. ה א ב י ד ה. את הכיסא הזה. את ההתחלה של הכל. את הרגע האצילי ביותר שקיים. רגע בריאת האדם.

לא שיש שם איזה משהו מיוחד. אין שם כלום לדעתי. פשוט חידת האדם ותכלית בריאתו וקיומו רק שם יכולה להתחיל לקבל פירוש סביר.

רק שם אפשר להתחיל לדבר באמת. לשבת עם היוצר ולדון איתו בדברים רציניים. כל השאר נראה לי מגוחך וחסר תכלית ראויה. כל השאר מרגיש לי כמו ביזבוז זמן אחד גדול. אם אין פגישה רצינית של היוצר עם הנוצר אז על מה יש לדבר. על מה לבסס את הקיום. הכל דמיון.