שביניהם וגם אלו בעלי הנטיה הרוחנית החזקה וגם בעלי הנפש. מקשיבי פעימות הלב. וגם סופרים ומשוררים למיניהם וסוגיהם. וגם הוגי הדעות החדשנים והגאוניים ביותר. שלא לדבר על המוני המטפלים לשיטותיהם. וגם בעלי הדמיון המפותח כותבי פנטזיות ומדע בדיוני. כולם כולם בסופו של דבר ממחזרים את אותם חומרים אנושיים. מספרים את סיפורו של האדם מאלף נקודת מבט שונות אמנם אבל ציר אחד לכולם לסדר ולארגן ולהיטיב את עובדת קיומו של האדם בעולמו. גם העוסקים באמת לפענח את חידות הקיום האנושי בסופו של דבר נתקלים בקירות התפיסה האנושית ובכוחות ההישרדותיים ובקושיות עצומות מהחלל הפנוי ששכל האדם הולך שם לאיבוד.

יש משהו מתעתע מאוד בחווית הקיום האנושית. כי בן אדם מסתכל על עצמו. נגיד אפילו ברמה הכי טבעית וחייתית ומגלה שיש בו יצר חזק מאוד לשרוד. להמשיך להתקיים. לגבור על קשיים. איומים. הכל כדי שהדבר הזה שבתוך הגוף ימשיך לפעום. זה מייצר תחושה ודאית כמעט שלהמשיך להתקיים זה בסיס לאיזו משמעות או תפקיד או יעוד נשגב. אחרת למה הוכנס לתוך האדם כח מטורף כזה. זאת למידה מתוך הגוף לשאר החלקים. למידה נסיבתית. אם אני חייב להמשיך לנשום אז מסתבר שיש ערך לנשימות שלי וכו וכו להמציא ערכים והסטוריה שלימה של מאבקים על משאבים. דתות ומסעות של כיבוש ומה לא.

אממה אף אחד לא שאל את עצמו אולי כל זה זה רק מצג שווא? מחזה תעתועים. מופע והצגה. הרי כל בר דעת שמוכן טיפה להודות על האמת לאמיתה יודה שאין שום הצדקה לכל הטררם שנקרא בן אדם עלי אדמות. זה בדיחה ממש. זה לא להגיד 'המלך הוא עירום' ואף אחד לא שם לב. זה להגיד 'אין בכלל מלך' על מה מדובר בכלל. what's this about? על מה כל הרעש. למה האדם מרגיש ככ חשוב. נצרך. למה הוא בטוח שעניניו החומריים או הנפשיים או הרוחניים כל אחד מה שמעסיק אותו. חשובים ומענינים.

למה מעמד חברתי זה ככ חשוב. כבוד. כסף. שלום עם האישה. ילדים. חיי משמעות. חיי רווחה כיבוש. נצחון. כישלון הצלחה להיות מתוקן. לרצות. להתייאש. להיות צדיק להיות רשע. להציק לאנשים. להכאיב או לא להכאיב. להיות נוקשה או רך או כל דבר אחר…כל המבנים האלה. מה ענינם לאן הם חותרים מה זה כל התעסוקה המטורפת הזאת.

להיות אישה נשית. להיות גבר גברי. אני אישה בגוף של גבר או גבר בגוף של חייזר. אני הומו אני נמשך לזבובים ולשפני סלע. אני אישה עוצמתית ואף אחד לא ידרוך עלי. אני גבר רכרוכי ולמרות זאת אף אחד לא ידרוך עלי. כולם ידרכו עלי ואהפוך לשטיח הכי טוב בעולם. כל מיני שאיפות. מאווי נפש. תשוקות. יסורי וחיבוטי נפש. מה זה כל זה. למה זה ככ נצרך. למה זה ענין בכלל.

דרכו על השחורים אלף שנה עכשיו השחורים ידרכו על הלבנים אלפיים שנה. יופי. מה עכשיו. מה עושים עם זה.

הנה אדם שמצא משמעות בחייו. הוא שליח של אלוהים לרומם את בני האדם להיות כשרים ומוסריים יותר. נו ואז מה. ואז אלוהים יהיה מרוצה והעולם יהיה מתוקן ותבוא הגאולה ויהיה טוב מדהים לכולם. נו ו…למה זה אמור לענין אותי בכלל?

הנה קבוצה שעושים יוגה כל בוקר ונרגעים ומתחילים את יומם מתוך שלווה פנימית. מקסים ו..אז מה. למה רציתם את השלווה הפנימית מלכתחילה? אה זה לא כיף לכם לכעוס כל היום? נכון זה באמת מצער. או. קיי. הנה נרגעתם. למה זה באמת היה נצרך? אז לא תהיו רגועים ותכעסו על כולם כל היום. חרא חיים. אבל מה לעזאזל ככ איכפת לכם שיש לכם חרא חיים. מי הכניס לראש שצריך להיות אחרת

התשובה מאוד פשוטה. אף אחד לא רוצה לסבול. בן אדם בנוי על מניעת סבל. אחלה. אז לא נסבול. מה נעשה עם החיים מעוטי הסבל שלנו? הם לא הופכים למענינים יותר בגלל שיש בהם שאיפה להפחתת סבל.

מה ככ מענין ודחוף שיהיה לי בית. לקחת הלוואות ומשכנתאות במאות אלפי שקלים ולהחזיר במשך 30 שנה קדימה. העיקר שיהיה לי בית בנוי לחיות בתוכו. זה אחלה בית. זה כיף. זה מרווח. זה נותן תחושה טובה שכבשתי משהו בחיים. שידרגתי את עצמי. אני מכובד יותר בעיני עצמי. מגיע לי. אני חי כאן וגם ככה לא פשוט אז מגיע לי להתפנק בבית ברכב חדש. מכבד אותי.

או.קיי. אחלה. אז אני מכבד את עצמי. וזה ראוי וטוב. נו מה הלאה. מה זה השיעמום הזה.

אני גם הוגה דעות להנאתי. משחרר את המחשבה לתהות על עצם הקיום ושואל שאלות מוזרות על מה ככ מענין כאן בכל הטימטום הזה של החיים. נו ומה יוצא מכל זה? הגיתי. שאלתי. התחצפתי לכל אדם באשר הוא הסתכלתי לו בפנים וירקתי על כל מה שהוא טורח עליו כל חייו. היורק מנוטרדאם. המרוקק משלומפרדם. מקיים בהידור 'הויי בז לכל אדם. שאין לך אדם שיש לו שעה ואין לך אדם שיש לו מקום'

נמאס לי להיות ולהרגיש מבוזה. ונמאס לי ולא מענין אותי לפתור את הביזיון הזה במה שיש לעולם להציע. בית. רכב. כסף. אני לא בדיוק יודע מה אני רוצה. פשוט לא נראה לי סביר שכל מי שאני מה שחסר לו זה להתארגן בעולם ולהיטיב את תנאי הקיום שלי.

ככל שאני מתעסק עם השאלה הזאת אני מרגיש יותר את המחנק. את ההכרח. את חוסר הפשר. אבל אני כבר רגיל לחיות שם. בתהיה. המחנק לא חנוק לי. חוסר הפשר סבבה לי. אוהב את זה. אם דברים מתבררים לי אני נעשה חשדן. בטוח זה בדיה שהמצאתי. בטוח אין לזה ממשות.

אמרו :״אין חושבים את מה שאיננו״
אנו נמצאים בקוטב השני ואומרים:
״מה שניתן למחשבה מן ההכרח שהוא
בגדר בדיה.״