I'm so tired I can't sleep
I'm a liar and a thief
Sit and drink Pennyroyal Tea
I'm anemic royalty.

אני כל כך עייף שאני לא יכול לישון

אני שקרן וגנב

לשבת ולשתות תה פנירויאל

אני ממלכה אנמית.

(קורט קוביין, נירוונה)

יש משהו בכותבים המנלכוליים והשורדים ואלו שחווים את החיים מהצד השפל והנמוך והשטוח ביותר שלהם. והולכים על זה. בלי שיפוט ובלי לרצות לחוות חוויות אחרות מעודנות יותר. שמוציא מהם משפטים כמו אלו שכתובים למעלה. משפטים מדהימים בשפיפות שלהם. בהודאה על האמת. 'אני ככ עייף שאני לא יכול לישון'. 'אני ממלכה אנמית'. מעורר השראה ממש. וידוי מהסוג הזה משחרר את הצורך של האדם להציג ולדגמן את מה שאין לו. אם אני אנמי וחסר חיים. מהלך בשמיניות משועממות ברחוב. מסתכל על העוברים ושבים במבט בוהה וחסר ענין. נותן לשפיפות החוויה את מלא המקום נותן לעייפות המנטלית את כל רוחב הפס של הקיום שלי. אתה מגלה שם ממלכה. ממלכה שלא דמיינת שהיא קיימת. שלא חשבת שיש אפשרות שאם תלך עד הסוף עם הכיוון השפוף תגלה משהו בכלל מלבד את קרקעית התהום. אתה תגלה את קרקעית התהום. נכון. אבל הרגליים שלך פתאום יחושו סוג של יציבות מפחידה ומפתיעה דוקא שם.

קרקעית של משהו בסוף זה תפקידה. להוות את הריצפה של הקומה שבה אני נמצא. מה זה משנה באיזה קומה אני נמצא, מביני ענין יקלטו שבאמת באמת זה לא משנה באיזה קומה של חווית הקיום אני נמצא תמיד יש שם חגיגות מטורפות שמיועדות רק לי. ממש לי כמו שאני. כפוף. שפוף. משועמם. וחדל.

הרבה מאוד נשמות בדור הזה. בעידן הזה. חווים שפיפות עצומה. מובנית. ריקנות אדירה. חללים ריקים ואבודים בתוך מהלך הנפש. תהיה. תימהון. שיעמום. הליכה על קצוות הקיום כדבר שבשיגרה. נכון בכל תקופה יש כאלה. אבל מה שמייחד את העידן שלנו הוא הניגוד. חווית הפרדוקס. הבלתי אפשרי. הקצוות שתפוסות באותה נפש. חווית החדלות והריק נתפסת באנשים נורמליים. רגילים. שחיים ומתפקדים. יש להם משאבים. כסף. עבודה מעמד. והמון אפשרויות למלא את זמנם בחוויות. כמו שהיא נתפסת באנשי קצה. ומוזרויות. החלל הפנוי מתפשט בכל אזורי המחיה שבני אדם יצרו לעצמם. ללא הבדל דת. גזע ומין. כמו נחשול אדיר שמנתפץ על עולם האדם ונכנס בכל סדק אפשרי כטבע המים ומאיים להציף את הכל. שב דקה אחת בלי לזוז ותקשיב לצרחות בני אדם הפנימיות איך הבהלה לברוח מהוואקום הזה…מהנחשול הזה מזיזה אנשים. מריצה. מייצרת תעסוקות מיותרות ומלחמות ללא הקשר. אחד יפתח מסעדה ועוד מסעדה וירוץ אל האבדון הכלכלי. והשניה תלמד ותתרגל את כל שיטות היוגה והמדיטציה שקיימות עלי אדמות בניסיון להרגע. והשלישי יטרוף גמרות וסוגיות כמו משוגע. והרביעי ימלא את המח שלו בדיקדוקי הלכה. והחמישי יעשן את עצמו למוות בוקר צהריים וערב. ואני לא מדבר על אנשים שהנחשול הוציא אותם מהמשחק לגמרי. אנשים מתפקדים. אבל משהו צורח עליהם והכל מבוהל. הכל לא מתואם. תגובות לא פרופורציונליות. מעשים ללא הסבר. קניות. כל עיסוק נכנס למהלך של התמכרויות. במקום שיהיה 'אדם לשבת על הכיסא' אנחנו נראה 'כיסא יושב על האדם' הכל משועבד. מכור. שפוף. לא נושם. לא מכניס אויר צח.

עכשיו. זה לא שיש לי בעיה עם המצב הזה. ולא שיש לי שיפוט על זה. אני רק מתאר איך אני חווה את תמונת המצב של העידן שלנו. ומנסה לפענח את החידה שמתנסחת אצלי. שוב ושוב. מה קשור הכל? מה עושים. לאן הולכים. למה הכל צפוף ולוחץ. וגם כשלא צפוף ולוחץ לי כלום, אין לי תשובה למה כל הדבר הזה קיים. מזה המשחק הזה. בשביל מה זה קיים. למה ככ חשוב ודחוף להתקיים. למה הלב לא מפסיק לפעום, מי יצר את המכונה הזאת ולמה הוא התכוון. מתי הסיוט הזה יגמר ואוכל לצאת מכאן. לאן יוצאים. יש סיפור המשך. שם יעזבו אותי לנפשי או שהקדיחות והכאבים הקיומיים ימשיכו? מתישהו מגיעים לפיתרון? או שאני כלוא כאן לנצח. מחשבות שחורות בפיתחו של שבוע. I'm anemic royalty