כאילו היא ואין בילתה והיא:

שצריך 'לעבור משהו' כדי להגיע 'למשהו' נתחיל מהתחלה. לא צריך לעבור שום דבר כדי להגיע למשהו דבר. מי קבע מי החליט. יתכן שזאת תבנית שבן אדם יצר כדי לתת משמעות לכל הזמן הסתמי בחייו. למשך התקופות הלא ברורות. תחנות החיים המייגעות. מה נעשה עם כל הזמן ומשך החיים שבו אנחנו מרגישים שאנחנו לא במקום שלנו. אבל בכלל. לא בכיוון. אפילו לא קרוב. אלו הן תחושות קשות מנשוא. מה אעשה עם כל היכולות והכישרונות שאני בטוח שיש לי. או שהוכחתי בעבר ועכשיו אין לי שום דרך לבטא את עצמי כי אני זרוק באיזה תעלה הפוך על הגב. אה. אני יודע. אספר לעצמי שאני עושה דרך. שאני מתפתח. שאני במסע מוטרף של התכוננות והתפתחות לקראת תפקיד חיי או הדבר הזה שלשמו באתי לעולם. אך איזה מסע ככ משוגע – אני מספר לעצמי – שאני צריך לעבור בתחנות כל כך לא קשורות. ככ משעממות ככ לא נוגעות במי שאני ומה שאני – אבל המסע ההתפתחות הגדילה הרי אין ברירה שאעבור גם כאן. וגם כאן וגם בכל חושך וצלמוות אפשרי. אין שום ברירה צריך לגדול ולהתחשל ולסבול. לסבול הרבה ובכמויות ובכל סוג של סבל אפשרי כדי לגלות סוף סוף….את מה? מה מגלים? למה כל זה היה? מה כל התפיסה הזאת של 'לעבור' לאן היא הובילה אותי. יתכן שסיפרתי לעצמי סיפור כדי שאוכל לשאת את הקושי העצום שבקיום. את התאונה החזיתית שנמצאת בבסיס הקיום האנושי. שמשמעות הקיום האמיתי אף פעם לא תגיע משום דבר שאני 'עובר' או 'צריך לעבור' ובכלל אין שום משמעות לקיום שאני יכול לגעת בה..זה הכל משחק. מאבקי כוחות. ומלחמת תפיסות ותבניות שמתגוששות אחת בשניה בלי שום סנטימנט לרגשותינו. לצרכינו. לדחף האינסופי של האדם בכח. בתחושת ערך. בכבוד.

אין קשר. הקיום האנושי הוא נגזרת של עולם אחר לגמרי שאין לנו שום קשר אליו מלבד זה שאנחנו חווים צללים והדים רחוקים של התרחשות והתגוששות אי שם הרחק מעבר לתפיסתינו. ומה שאנחנו חווים בפועל זה רק הד רחוק מכל זה. זה מטמטם אותנו כי מרגישים שיש משהו אבל אין לנו שום קשר וגישה לאירוע האמיתי. ולא רק זה האדם הוא סתם שק חבטות של התנודות שבאות מעמקי ההתרחשות האמיתית. אין באמת טעם לכל החרא שנתפס בדעתינו. אין שום טעם וענין 'לעבור משהו' זאת סתם אחיזת עיניים. אין כאן כלום. לא תגיע לכלום אם תעבור או לא תעבור. בן אדם! אתה לא בשום זירת התרחשות של כלום וחייך לא מענינים אף אחד. תרגע. תפנים את האירוע המגה טרגדי הזה אל כל חלקי נשמתך אבודה. ותנשום את אש שריפת הביזיון. האכזבה. הריקנות והשממה האינסופית שבאה יחד עם ההכרה הזאת. נשמת? יופי. נשרפת כולך מבפנים? יופי. לא נשאר ממך כלום? יופי מכל מה שדמיינת שיקרה או שיהיה ממך או מהעולם המיותר שאתה חי בו. התנקית מזה? יופי. עכשיו אפשר לשבת להתחיל לדבר. ולא סתם למחזר חומרים מתישים של המערכת האנושית בחיפושה הנואש אחר משמעות. חלססס. די עם הרעש הזה. אני אוהב רק דבר אחד. חורבות. הריסות. קיומים לא מוצלחים. תאונות חזיתיות ומוכנות לשאת את כל זה. לא בשביל 'לעבור' או איזה 'מסע גילוי' אלא בשביל ההכרה שכשמנצחים את כל המסכים האלה אפשר לשבת לדון מחדש בכל. ולדון מחדש בכל זה הכי כיף בעולם.