"פצצה. בא לי להסניף את המאמר הזה

אבל אם בסופה של קריאה נרגשת זו תרתי משמע אני מוצא עצמי זרוק אי שם רחוק מרחק שנות אור מהאדם העליון אז אנחנו עדיין באותו מערכת מוסרית ההולכת איתנו סחור סחור ומרחיקה מאיתנו עד בלי די את היעד הנחשק

ואם זו לא התחושה המתאימה לסיומה של קריאה אז כנראה לא צלחתי את ההפנמה של אדם עליון מהו? אז נא התכבד ותאר את אותו אדם עליון נחשק. מה גודלו מה מידותיו ומה תכולותיו ומוצריו??? הלנו הוא או לצרינו"

עד כאן דבריו. זאת שאלה מהכבדות והמכבידות ביותר שאנחנו כולנו שואלים אחרי היחשפות לידע/תובנה/הארה אודות מטרות ויעדים ותוצאות של חקירות עמוקות בדבר קיומו של האדם ומגלים שאשכרה אנחנו לא בכיוון ו'הכיוון' שהתגלה הוא רחוק מאיתנו מליוני שנות אור.

אז כהרגלי אני כאן כדי לקחת את היאוש השורשי לבסס ולהעמיק אותו כדי שיהיה לנו ברור איפה אנחנו מונחים ושלא נהזה באשליות אלכ הן מנעימות את חיינו ואז אני לא נגד בכלל.

נתחיל מזה שזאת בדיוק היתה הכותרת של הפוסט 'ניטשה לא רואה אותנו ממטר' והכוונה היא קודם כל כפשוטו. אנחנו וכל צורת החיים, התרבות, השפה, התפיסות והרגשות וכל מה שמרכיב אותנו כיצורים חיים – זה שטח מת בשביל חקירתו של ההוגה הענק הזה. זה חיים שלא ראויים להקרא חיים. אנחנו נקראים בני אדם בשיתוף השם בלבד עם מה ש'אדם' באמת אמור להיות. לפיו לנו עצמינו אין תקנה ואין לנו שום שיג ושיח עם אותו 'אדם עליון' ואין שום ראש גשר ושום וריד ועורק דם כלשהוא שמחבר בינינו לבינו. תשאלו: אז מה ניטשה רוצה מחיינו? תשובה: כלום. ניטשה והאמת לא רק הוא. כל הוגי הענק וגם בתוך היהדות פנימה שתיארו אדם עליון נשגב לא רצו מחיינו כלום! אנחנו התרגלנו לחשוב ולצפות שאנשי מעלה הם גם הגננות שיתנו לנו יד לטפס על הסולם שהם הציבו. התרגלנו לתפוס שמי שכותב משהו אודות האדם הוא גם מחויב לנו לדין וחשבון לאיך נגיע לשם. סוג של מטפלים. מצפים שיראו אותנו שיתייחסו אלינו ואל מצבינו העלוב והנואש. ושיורידו אלינו סולמות חילוץ. אז לא! הגיע הזמן לשחרר ולהשתחרר מהציפיה הזאת. ההוגה דבריו תקפים מתוך עצמם ללא שום תנאי אם הם מדברים אלינו או שולחים לנו יד לחילוץ. אין קשר. 'ניכרים דברי אמת'. וזהו.

אם אנחנו רוצים לקחת צעד קדימה בהתפתחות האישית שלנו. אנחנו חייבים לתפוס את זה. להתרגל לשמוע ללמוד ולקרוא דברים שהם תקפים מתוך עצמם. יש בהם אמת מוחלטת ולא בדווקא בהקשר שלנו.

זהו אכן מעגל שנלכדנו לתוכו. אחת הסיבות היא ששקענו בתורות מוסר שניטשה בעצמו מחריב אותן מהיסוד. שהאדם הפך ליצור ככ נואש חדל וחסר מצפן פנימי שהוא מחפש בכל דבר שהוא לומד משהו שיציל אותו מעצמו. ובדיוק בנקודה הזאת פרחו כל הדתות ושיטות המוסר לייצר תכתיב חיצוני שבן אדם אמור להתיישר מולו. אין יותר רקוב אבוד ומושחת (במובן של השחתת הדבר המקורי) מזה בנפילת האדם אל מצבו.

זאת לכידה הרמטית. אין לנו מוצא משם. כל המושגים שנולדנו לתוכם ויושבים לנו במערכת בילד אין כחלק בלתי נפרד מהזהות שלנו הם בנויים על התפיסות האלה. על קטנות האדם. על הצורך הקיומי שלו לחיות 'חיי נתינות' עם מוסר של עבדים. אגב גם אם זיהינו את כל זה. זה לא עוזר לכלום. שלא תהיינה ציפיות. אני לא כאן לבשר בשורות משמחות בענין הזה. אין הפי אנד בסיפור הזה. שגם לזה התרגלנו. לצפות להפי אנד. לא. אין. ואא שיהיה.

זהו מסע לעבר השחור. זה מסע נגד כיוון התנועה. רגרסיום אינפיניטי – נסיגה אינסופית.

למה אני עושה את המסע הזה? כי אני פשוט עושה אותו. אין לי משהו אחר לעשות כאן. זה כביש ללא מוצא. לפחות לא מוצא שניתן לצפות לו.

לסיכום. אני מתרגל ללמוד דברים שלא מכוונים בדוקא להיטיב את הקיום שלי. אני מתרגל להפגש עם דמויות שלא רואות אותי ולא מחשיבות את הקיום שלי כמשהו שכדאי להתייחס אליו מלבד בבוז שורשי. אני מתרגל לשחרר את תבניות ההרגל לחפש עצות טובות לחיים טובים בכל דבר שאני לומד.

למה אני עושה את זה? כי זה כיף לי. אני נהנה.