שלא יהיה עין שיראה כי יוכלל הכל בבחינת קודם הבריאה…"

"…וזה בחינת 'והריקותי לכם ברכה עד בלי די ודרשו רבותינו ז"ל עד שיכלו שפתותיכם מלומר די, וקשה לי תמיד מה ברכה היא זאת שיצטרכו שפתותיכם לבלות מלומר די…אך באמת…שישפיע להם כלכך ברכה וטוב ועונג השגות אלוהותו יתברך עד שיגיעו לביטול עליון כזה ששפתותיהם שהם כלי הדיבור יבלו ויתבטלו ולא יאמרו עוד די כי יעלו למעלה למעלה מכל הצימצומים הקדושים שבעולם…"

"…ולהמתיק הענין יותר …וזהו בחינת 'שדי' שיש די באלוהותו לכל בריה, היינו שאינך צריך עוד שום דבר אחר…כי באמת יש די באלוהותו לכל בריה ואינך צריך עוד שום דבר אחר כלל…שיש די עונג ושמחה וחיות אמיתי ונצחי באלוהותו לבד יתברך ואין צריכין שום דבר אחר כלל רק להיות אין ממש ולהתענג על ה' לבד כנל, אשרי הזוכה לזה…כי יש די באלוהותו לכל בריה אפילו לקטן שבקטנים  והעיקר מי שחותר ומשתדל לזכות לזה בחיים חיותו….

ואי אפשר לדבר בזה יותר כלל, רק כל חד כפום מה דמשער בלביה יוכל להתנוצץ לו מעט מעלת הצדיקים והכשרים הנלוים עליהם אשרי כל חוסי בם."

הדרך שבה ר נתן מדבר. מפרש. מגלה נסתרות. מהפך הכתובים. מתבונן דוך בפסוקים וזורח לו שם פשט עומק עומקים…כמו 'עין לא ראתה אלוהים זולתך' הפשט הרגיל זה שעין האנוש לא יכולה לראות את הגילוי העתידי של האלהות כי זה נשגב ממנה. בא ר' נתן ונכנס דוך לתוך המילים ויוצא משם עם שלל פלאי פלאות: שהמילים 'עין לא ראתה' מתאר את המצב העתידי בעצמו..את תכלית האדם כפי שנבואת ישראל מציירת לאדם. שיא האנוש זה שהעין הזאת שכל הזמן ישנה איתנו…בכל מקום בכל מצב בכל שבריר שניה של חיינו על פני האדמה ישנה עין פנימית שהאדם מסתכל על עצמו דרכה ועל כל מה שקורה איתו…אותו master maind שמנהל אותנו..שמייצר לנו סנטר פנימי .סרגל השפיות. המשקולת שמחזירה למצב .הקול הפנימי…המצפן..המדריך…הלב…האיש שבתוכינו…אותו 'אני' מפורסם שכל כך חמקמק מהגדרות ואין איך לתפוס אותו באמת…המתכלל הזה…זה ששם תמיד. הוא הוא 'העין' והיא תמיד שם. תמיד. עד שיגיע מצב תודעה חדש..שגם העין התמידית הזאת שנמצאת בכל מה שקשור בנו. היא כבר לא תראה. תגמר פעולתה. היא תגיע לקו הסיום של תכונתה הפנימית לקו הסיום של הצדקת קיומה. היא לא תראה לא בגלל שהיא לא יכולה לראות לא בגלל שזה מעל להשגתה. לא. אלא בגלל שהיא פשוט לא תהיה "עין לא ראתה, שלא יהיה עין שתראה"

הלומר די. העין הרואה.  כל אלו הם מצב שמשקף צימצום. אפילו צימצום קדוש ועליון מאוד אבל עדיין המצב האנושי יכול להיות יותר מזה. מצב התודעה יכול להגיע למצב שכבר לא צריך עין לראות. לכבות את העיניים. לתת למערכת הפנימית לבית החרושת הזה הניצחי מנוחה…לעצור מלכת. אין מה לראות. אין במה לדון. נגמר. לכבות את האורות. להוריד תריסים. לסגור את המפעל. ופשוט ללכת..להתהלך לבעוט בפחית ולהקשיב.