רבות נאמר. רבות נכתב. רבות נלעס. רבות ורבות וחלס. מחשבת המילואים שנתפסה לי עכשיו (בעקבות החלטה לחזור וחיפוש פנימי קדחתני להצדיק החלטה כזאת)  היא שצבא הוא עולם ככ אינטנסיבי במה שהוא מכניס אותך אליו. גם בלי לעשות כלום בזמן שאני שם. רק לעלות על מדים. להכנס למסגרת. לתבניות. להררכיה. זאת הגלויה של פיקוד ומטה. בתוך  מחלקה. פלוגה. גדוד. חטיבה. דרגות. תפקידים. וזאת הנסתרת בתוך המחלקה בתוך המשימה בתוך צוות של לוחמים. בתוך הגבר גבר. המאבקי כח. הכל מלא מלא צפוף צפוף דחוס דחוס. כולך מהונדס ומהוררך. ולוזים ולילה ובוקר ואינסוף זמן של כלום. בעצם להיות חייל זה שיא השיאים של היותי 'נתין' חסר שם. חסר פנים. חסר חשיבות. חסר ערך. כל כולך מספר שמשרת בתוך ממלכה עצומה של נתינים כמוך ובנויה בפרמידה של הררכיית נתינים מפוארת עם דרגות שניתנות ככל שהותק והקורסים המוזרים שצבא יכול לעשות לחייליו כדי לקדם אותם בפירמידת הנתינות. עד הנתין הראשי מנהל הפירמידה הלא הוא 'הרמטכ"ל' שגם הוא למרבה הפלא נתין עצום בנתינותו שהרי מילה אחת של שר הביטחון והוא חייב לסור למשמעותו. מדהים. שגם השר הוא נתין של ראש הממשלה ששום דבר רציני לא קורה בצבא בלי שהוא מאשר. הגענו לראש הממשלה שגם הוא נתין נרצע למערכת סבוכה מאוד של קשרים ופוליטיקה. לחצים ודעת קהל ובחירות ופופלריות וסקרים. וגילוי נאות ופיקוח וועדות כנסת ותקשורת נושכת וארסית. לאן הגענו עם כל זה. יוצא שחייל פשוט הוא הקרקע הכי נמוכה ועמוקה שניתן להגיע אליה בממלכה העצומה של עולם הנתינות. משפט שגור בממלכה הוא: "נתן ותן לנתון" בקטנות המוחין. בשיפלות המעמד. בחוסר החירות בכל מימד שניתן לחשוב עליו.

ולכן אי שם בקרקעית החשוכה הזאת, דוקא שם אפשר לפגוש את ה'צד השני' של המעגל…אמנם הניסיון והמלחמה גדולים, לטבוע בטיט היוון בעמקי המצולה של הכלום והשום דבר הצבאי ולהאבד לחלוטין. או למצוא שם ושם דייקא בירור חירות חדש ופלאי מאוד. חירות מעלמא דחירו. מהגבוה ביותר. מהבלתי מושג ונתפס בכלל. מושג חדש של חירות בכלל. ציור חדש של עולם חירות דוקא מעומק השיעבוד והנתינות…

מענין שאין לי שום אופציה אחרת לחיי היום יום שלי כרגע. מלבד לחזור למעמד החינני : להיות חייל. שיהיה לי בהנאה. ברווח והצלה. שיהיה לי מענין ושאמצא את עצמי גם שם,  אעפכ ולמרות הכל.