לאנשים כמוני. אחת מעצות הבסיס שיוצאת מדעת רבינו יכולה להסתכם במשפט 'שמור מרחק, כדי שנוכל להפגש'. תמיד תדאג להיות רחוק מהכל. שיהיה לי מרחק מכל דבר בחיי. ספייס. מרחק מעצמי. מאישתי. ממה שאני עושה. ממה שאני לא עושה. מחברים. מהחבר הקרוב. מרחק מהמחשבות שלי עם עצמי. תמיד רחוק. תמיד להיות יכול להסתכל בדברים. ולא שהדברים יסתכלו בך. או שאתה בתוך הדברים. בתוך המערכות יחסים או כל מערכת שאתה שותף ושייך בה. לאו דוקא אנשים. כל הגישות שלי לעצמי לאיך שאני נתפס בעיני עצמי ואחרים. הדברים שאני שומע. לומד. קורא.
זה כמובן תנועה של רצוא ושוב. כי אני מתערבב עם כל דבר שאני שותף בו…אבל יש את זמני האיפוס. וזמן האיפוס נועד לאפס את הקירבות את ההתערבבויות עם הדברים. מרחק זה הדבר הראשון שנאבד לי כשאני נכנס למשהו. כל משהו.
נקודת המוצא היא שאני תמיד קרוב ומעורבב עם משהו כלשהוא. וזה מייצר את החסמים של האויר לישות האינדבדואלית שלי..שאמנם אין בה ככ השגה…אבל חוסר החמצן אליה מורגש גם מורגש…למי שמרגיש. אני בעצם סוג של תנועה. גל. פעם אני הגל ופעם אני הגולש על הגל לא ככ משנה…התנועה החיה העירנות ההתהוות, ההתרחשות שאני. לזה צריך חמצן…וכל העלילות שלנו מביאות קירבה לדברים שסוגרות את פתחי האיוורור…וודאי יש קירבות שנועדו להטמע בתוכינו והופכות לחלק מהיקום הפנימי שלי..זה לא עוצר זה רק מקדם…אבל יש תהליך של עיכול. תמיד קורה תמיד מתרחש. והסיגול שלי להתרחק מדברים מאפשר את זה….
כמה כמה וכמה דבוקים ומצופפים ומעורבבים עלינו דברים שלא קשורים לכלום…לפעמים המחנק ככ גדול שאא לנשום בכלל. זה רגעי חסד בכלל לתפוס את ערימת הדברים ש'התקרבו עלינו' בלי ששמנו לב אי שם ואי פה. אז נשאר רק כל פעם מחדש לאתר. לצוד עוד איזה קרוב משפחה. בן דוד. אחיין. שחשב שזה רעיון טוב להצטרף לנסיעה שלנו ולהתחבא לנו באיזה מחסן נטוש…ולייצר משם איזו אנרגיה מתישה…יללא בן דוד. צא. רד לי מהקרון. בא לי להיות לבד קצת. בשקט. תפוס מרחק. וכך הלאה…
מרחק. שם קוד. 'רחוק השם לכל קוראיו לכל אשר ירחקוהו באמת' (תהילים. לא שם, וגם לא שם)
בועט בפחיות 
כתיבת תגובה