אפשר להשתחרר קצת. אפשר לחוות עולמות אחרים קצת אפשר לחשוב על עולמות אחרים על נקודות מוצא אחרות על גישות…אפשר גם לדמיין שאני חירותי מנקודת מוצא ומגישה ומאג'נדה..אפשרי. זה לא רע לדמיין. זה טוב. זה כח שמאפשר לצאת קצת מנקודת המוצא הזאת הקבועה שאני בתוכה ולשוטט. אבל תמיד אני יחזור לנקודת ההתחלה שאני כאן ומכאן אני רואה וחווה את העולם ואת החיים והכאן הזה לא ככ משתנה. פיתוחים עולמות של רוח ושל נפש ושל רצונות הכל קיים ואמת ונכון. זה לא משנה לכאן הזה שאני מונח בו. זה לא מזיז לו. הכל וכל זה זה גלים שמתנפצים אל המזח. המזח הישן. המוכר. האהוב. השורף. הכואב עד העצם. הטרגי. המשקיף אל ים החיים בכלות הנפש בלי שום מושג על כלום ובחוסר אונים מוחלט. רוחות ים עזות מנשבות על האיש הזה שעומד על המזח. הוא בוכה הוא צורח הוא כואב הוא חווה את מלוא הטרגדיה של החיים שבתוכו. לא נגזים. חווה משהו ממנה וזה מספיק לנפץ לו את הלב כל פעם מחדש. הוא מבין. אני כאן. ואין שום דרך לשנות את זה. זה בטון. זה יצוק. זה לא יזוז לעולם. הברזלים החלודים האלה והבטון היצוק הזה שכבר שנים שם במעמקי המבנה האישיותי שלי הם שם ותמיד אני חושב עליהם ומדמיין עליהם שהם צופנים איזה סוד איזה משהו מיסטי משהו שמנסה לדלג על עצם קיומם הטרגי ולהלביש אותם מחלצות שאני יכול לחיות איתם יותר בקלות. אבל לא. לא סוד ולא שום דבר מעבר לברזלים חלודים ובטון.
אני שוהה על חוף ים כבר כמה חודשים וזה הדימויים שיש עכשיו. אמנם יש הרבה שינויים בקו החוף..כל יום. על בסיס יומי ממש. אבל השבוע הרמתי מתוך החולות ברזל בזנט כזה והוא התפורר לי בידיים. כולו חלוד ומפורר. חשבתי כמה זמן הוא פה שהגיע למצב כזה. דברים מתפוררים. גם באישיות. המח משתנה. הגוף משתנה. התגובות. זה אותו אדם רק מפורר יותר פחות אסוף ומאורגן. ים החיים מכה בלי הפסקה באנוש הזה ופועל עליו להחליד אותו ולפרק אותו מיסודותיו הבסיסיים. נו שיכה. מה יש שם בסוף? שום דבר מענין. והנה הדבר הזה שקוראים לו חיים זה עובר ככ מהר. מלא בדברים אבל הכל רק מתנפץ עלי ונעלם חזרה שוב ושוב.
כמה שאני רחוק מהרעיונות של עצמי. זה מפחיד. גם החוויות הכי עמוקות גם המחשבות הכי אמיתיות גם תפילות הלב החינניות גם הרצונות גם דיבורי האמת שמגיעים לפעמים גם שעות הרצון גם שעות התוהו והאפלה. הכל נראה לי ככ חיצוני ולא משאיר שום רושם על הברזל והבטון הזה. סתם עוד גל שמצא את עצמו אלי וכמו שהגיע הוא נעלם חזרה אל הים הגדול. ואני שם עומד על המזח ריק מהכל. הכל.
להשאיר תגובה