בועט בפחיות

וּצְרִיכִין לָדַעַת לְכָל הַנַּ"ל הַקְדָּמָה אַחַת הַיְדוּעָה לִמְבִינִים בְּכִתְבֵי הָאֲרִ"י זַ"ל וּבְחִדּוּשֵׁי אֲדוֹנֵנוּ מוֹרֵנוּ וְרַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה שֶׁבְּכָל עוֹלָם וּבְכָל דַּרְגָּא וּבְכָל אָדָם יֵשׁ כָּל בְּחִינַת הִשְׁתַּלְשְׁלוּת כָּל הָעוֹלָמוֹת וְעַל כֵּן זֹאת הַבְּחִינָה שֶׁל הַצִּמְצוּם שֶׁל חָלָל הַפָּנוּי הוּא בְּכָל עוֹלָם וּבְכָל אָדָם וּבְכָל דַּרְגָּא. שֶׁקֹּדֶם שֶׁיּוֹרֵד אוֹר הַדַּעַת שֶׁהוּא הַחִיּוּת מֵעוֹלָם לְעוֹלָם וְכוּ' הוּא בִּבְחִינַת אֵין סוֹף וּצְרִיכִין לָזֶה בְּחִינַת צִמְצוּם שֶׁל חָלָל הַפָּנוּי כְּמוֹ שֶׁהָיָה בִּתְחִלַּת הַבְּרִיאָה וְאַחַר כָּךְ נִמְשָׁךְ הָאוֹר בְּדֶרֶךְ קַו וְכוּ', כִּבְיָכוֹל וְכוּ' וְכוּ'. כִּי כָּל אָדָם בְּכָל דַּרְגָּא כָּלוּל מִכָּל הָעוֹלָמוֹת וּמַה שֶּׁיֵּשׁ בַּכְּלָל יֵשׁ בַּפְּרָט. וְעַל פִּי זֶה תּוּכַל לְהָבִין מְעַט עִנְיַן הַתּוֹרָה בֹּא אֶל פַּרְעֹה הַנַּ"ל וְכָל מַה שֶּׁזָּכִינוּ לְבָאֵר בָּהּ מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף. וְעַל יְדֵי זֶה אֶפְשָׁר לְהָבִין מְעַט מֵרָחוֹק וְכַמְבֹאָר כַּמָּה וְכַמָּה אַזְהָרוֹת בִּתְחִלַּת הָעֵץ חַיִּים וּבִתְחִלַּת הָאִדְּרָא רַבָּא שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהָבִין בָּזֶה כְּלָל כִּי אִם מִי שֶׁמְּבַטֵּל שִֹכְלוֹ וּבְמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ מֵבִין תּוֹלֶה בִּפְחִיתוּת דַּעְתּוֹ הָאֱנוֹשִׁי וְאָז יוּכַל לְהָבִין מְעַט מֵהַרְבֵּה וְלִרְאוֹת מֵרָחוֹק גְּדֻלַּת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ אֲשֶׁר אֵין חֵקֶר לִתְבוּנָתוֹ וְכוּ':

לענינינו. התחלת תפיסת האמת אודות האדם מתאפשרת עי 'ביטול שכלו'.

אגב לביטול שכלו הזה אין שום פירוש פשוט. זה משהו שהוא לא זמין ולא נגיש ולא אפשרי לאדם המצוי. 'שכלו' זה כל תפיסת המציאות שטבועה באדם. איך בכלל אפשר לבטל את זה? זה סיפור. איך בן אדם בכלל יכול להמלט מהסיפור שלו. להתפשט מהתפיסות שבאו עליו מלידתו. ממשפחתו. מסביבת הגידול שלו. מהחינוך שלו מהחברה שבה הוא גדל.

אפשר עד מחר לדבר על הקשבה פנימית..בסוף מה אני שומע בכל ההקשבות האלה? את עצמי. ומה שממילא נמצא כבר אצלי.

איך משחררים את התודעה? לאלוהים פתרונים. אבל תחילת כל מסע הוא בהבנה בהירה איפה אני מונח. איפה אני באמת נמצא ביחס למבוקש. וכאן צריך משיכה לאמת. כדי להצליח להודות בלי פחד שאין לי שום קשר אליה. אני רחוק מאוד מבכלל לתפוס משהו אודותיה. זה השער היחידי האפשרי שדרכו אפשר לצעוד. וכשאני מניח לעצמי להיות בריחוק המטורף הזה. בפרדוקס הלא פתיר הזה ומוכן לשאת את הצריבה והניסור שהשאלות מהחלל הפנוי האלה מנסרות את לב הקיום שלי…מפילות אותי אל תהומות חשוכים שנאמר עליהם 'כל באיה לא ישובון' אז יכול להיווצר מצב פנימי שכשיר לתפוס משהו מהאמת.

פנס תפקידו להאיר. פנס חושך תפקידו להחשיך. למה להחשיך? כי אור זה משעמם. אור זה מראה לך רק את מה שאפשר לראות. את ה'יש'.

חושך לעומת זאת הוא ממלכת ה'אין'. בחושך נמצאים כל הדברים שאא לראות. הדברים המענינים באמת. בחושך יושבים הנושאים שהאור לא יודע לעכל אותם. התפיסה הגלויה ויכולת המחקר לא תופסים שום דבר מממלכת החושך.

אז איך ניגשים לדברים שאא לתפוס. איך רואים דברים ששרויים בחושך. בעלטה ? ? ?

בשביל זה יש 'פנס חושך'. זה פנס שעוזר לנו להחשיך את כל האור מסביב. להחשיך את התפיסה השטחית. את מה שזמין לראות..את כל המערכת הפנימית שכל הזמן רוצה להסביר. לתפוס בשכל. לעבד נתונים. לתת פרשנות שתעזור לאדם לשרוד עוד רגע בקיום. פנס החושך שופך חושך על התפיסה. מגלה לנו שמה שהיינו בטוחים ככ בהבנה שלנו את הקיום האנושי ועלילות חיינו אז שום דבר בכלל לא בטוח. הכל פרי של מערכת השרדותית קדומה שטבועה בנו מעצם היותינו. אבל המערכת ההשרדותית מסתירה מאיתנו את האמת אודותינו…אמת שנמצאת חבויה במחשכים. עמוק עמוק בתוך התודעה שלנו קיים אוצר שנעול באלף מנעולים חושכים תפיסתיים – שדוקא בחוויה הראשונית נראים ונחווים לנו כבלעדיים. כברורים כל כך. ככאלה שדוקא כן נותנים לנו הסבר מספק לשאלות החיים. ואכן כך. אמנם למי שעדיין הבורות בלב לא התמלאו מכל זה נועד פנס החושך. כל ההסברים והתפיסות והתבניות בואו נחשיך אותם. ניתן להם לדעוך ונאפשר לאוצר החבוי לעלות עוד קצת כלפי מעלה לתודעה שלנו…לשלוח אלינו סימנים. גיצים. מופעים אפילו של רגע. שישנו בודאי משהו אחר. אחר לגמרי…

טוב. על מה אני מדבר לעזאזל. לא אמרתי כלום. זה מה יש חבר. התודעה שלי מלאה בכלום עצום והוא נשפך אל הכתיבה. זה מדהים לראות את הכלום הזה. כמה שהוא מפואר. מלא בביטויים. משלים. דימויים. ומשפטים ארוכים שמלאים במילים ערטילאיות.

ובכן. ברוכים הבאים לממלכה שלי. ממלכת החושך. הכאוס. והכלום. יש פה בעצם פרדוקס חריף. אני מדבר על תודעות של מה שמעבר לנגלה. ומסביר שאא לתפוס. ואין לשם גישה בכלל. ואין לזה שום מילים לתיאור וכלים אנושיים להכלה. אז מה כן יש??? מה נעשה עם כל המלל הזה שהוא חלול?? איך אפשר לתפוס משהו שאא לתפוס אותו. מה המכשיר. הכלי. המעשה הרצוי התדר הפנימי שבו כן אפשר לקלוט משהו מעבר? זהו. שאין כזה. אין שום פרט שנוכל לאחוז בו בהקשר הזה שיוביל אותנו לשם. אין שום שיטה או סדנה או מורה נבוכים או ספר. כלום. כי זה גדול ועצום ועוד מילים מאדירות. מכל מה שרק נציע. זה מצחיק אותו שבכלל אני עוסק בו. הוא תופס את הבטן מצחוק ולא מצליח להרגע מעצם העובדה שאני מדבר אודותיו. הדבר הזה הוא לא אין ולא יש. לא אור ולא חושך. לא מעבר להכל. ולא בתוך הכל. ולא שום דבר שאתאר. זה דבר שלגביו כל קיום העולמות בריאת העולם והאדם. זה שום דבר לגביו. מקסימום כל ההתרחשות הכי מטורפת שנתאר היא כמו שנראה כוכב נופל אי שם באופק לשבריר שניה ונעלם.

טוב אני מת על זה שאני מפליג לארץ הדימויים האינסופי…שוכח את עצמי שם. קובר את עצמי תחת אי אפשרות לשום דבר אף פעם. מרחיק ומרחיק בלי קצה. הלכתי לאיבוד עם הדיבור הזה כאן. כשאמצא את עצמי שוב. אחזור.

בכל האוקיינוסים הרפסודות והמקלטים האטומיים? זה עצם זה שאני חווה או מתאר ומצאתי שגם אחרים כותבים על זה כל אחד בדרכו. שהחיים והקיום כמו שאנחנו מכירים אותו הוא בעצם כלוא בתוך דמיון. הוא אבוד לחלוטין מההקשר האמיתי שלו כמו שתיארתי לפני זה. עצם זה שזה נחווה ככה. זה משקף למי שששותף לתחושה הזאת שיש משהו 'אחר' שיש 'מעבר' לתפיסה שלנו

אני אומר לעצמי שאם האדם כמו שהוא חי עכשיו משקף לי קריסה והתמוטטות. אני שואל את עצמי: קריסה והתמוטטות של מה?? מה בדיוק התמוטט כאן? מה נכנס למקלט שאתה מתאר ומה נשאר בחוץ שלא יכל להכנס לשם??

ממ. אין לי שום מושג. אפילו לא קצה חוט. אבל זה מטריף אותי לתפוס משהו מזה. מה נאבד כאן? זה משהו בסדרי גודל לא נתפסים בכלל. זה משהו עצום. חבוי מאוד. אבוד מאוד. נשטף וצלל במעמקי הים. כאן אני מתחיל את המסע שלי…

לגלות מיהו 'אדם האמת'.

הכרה עצמית. בעצם פסיכולוגיה. כל מה שבן אדם מכיר את עצמו. מודע לעצמו מרגיש את עצמו יש לו איזו נגיעה והבנה עם עצמו כל זה…זה משקף קריסה של החיים. כן. נפילה. מה נפילה התמוטטות. כלומר מה שיחסתי לו בשנים מסוימות ועדיין חשיבות…סוג של התפתחות הנה אני יודע מעצמי. מאיפה זה בא. מה השורש של כל התנהגות או תחושה או רגש שהולך איתי..הנה אני מבין הנה אני עוסק בזה…אני חי על פי זה. כל זה ועוד דומה לזה זה בעצם קטנות מאוד גדולה. לא התפתחות ולא התקדמות. זה ניסיון סתם לאחוז במה שאא באמת לאחוז בו…בניסיון להבין את הקיום האנושי…הנה יש לי הסבר.יופי. מדהים

מה בעצם קורה. הקיום האנושי מצטייר לי באמת כסירה קטנטנה. קאנו. רפסודה שנמצאת בלב האוקיינוס. אבל סוער. גלים עצומים. הכל מסביב מערבולות בלאגן. והרפסודה שהיא הבן אדם באמצע כל זה. מה נעשה? נתפוס משהו. מה שיש. משוט. חבל שצץ מאיפשהוא. יתד שפתאום הופיעה. כל דבר שרק אפשר לתפוס. נתפוס. העיקר להתקיים. למה? ככה. זה הדחף הראשוני.

אבל מה באמת? אין סיכוי. אין שום חבל. יתד. משוט שיציל אותי מלטבוע. מלשקוע במערבולות. מלהאבד לחלוטין בתוך הכאוס של האוקיינוס הסוער. לא קיים כח אנושי וגם לא לא אנושי שיכול לנצח את העוצמה האדירה הזאת.

בעצם אנחנו עומדים באמצע של חידה. תעלומה. מצב בלתי אפשרי לחלוטין. פרדוכס קשוח שלא ניתן לפיתרון.

הנה משוט. הנה חבל. הנה ציפור. הנה כלום ושום דבר..

היאוש עומד מסתכל על הבן אדם משתאה ושואל את עצמו: הי מה קורה פה איך היצור הזה לא שוקע לא משתגע. איך המשוט הזה שהוא תפס בכלל משחק תפקיד בתוך המצב הבלתי אפשרי הזה.

אז זהו. שהוא לא משחק שום תפקיד. זה בעצם מה שקורה לבן אדם כשהוא נמצא תחת לחץ בלתי אפשרי. תחת קושי שלא ניתן להכלה. תחת כח שמועך אותו בלי שום יכולת להגיב. מה קורה אז? מה שקורה זה שהמערכת כדי להגן על עצמה מתכנסת לתוך מקום מוגן. מכבה את כל האורות. סייפ מוד. מצב הגנה. מצב שמירה על ההכרחי והחיוני ביותר לשרידה. מצב דחק פוסט טראומתי. נשאר רק עם הדופק והנשימה. זהו. מקלט גרעיני.

מה עוד נשאר עם האדם במצב ככ קיצוני. ככ דוחק ברמה הקיומית? הדמיון. מתחילים לדמיין. ליצור סרטים בראש. בלי שום קשר למציאות שהרי המציאות היא בלתי אפשרית לפיתרון. להכלה בכלים המצויים. המציאות היא טרגדיה מהדהדת מקצה לקצה. אז שוב. מה עושים במקלט שנוצר? מדמיינים מהו הקיום האנושי. מתוך מה מדמיינים? מה החומר שאיתו עובדים? ממה שמכירים. הנה הבן אדם. בא נלמד. בא נכיר. בא ננתח. בא נחקור. בא נתנסה וכו וכד…הנה פסיכולוגיה. הנה מדע. הנה תורה. הנה שיטות קיום מהמזרח. הנה שיטות קיום מהמערב. הנה קבלה. הנה הלכה. הנה נצרות הנה איסלם הנה בודהה הנה יוגה והנה כל דבר שרק נותן לנו איזה משוט או חבל שאפשר איתו להמשיך להתקיים?

עכשיו. מה מכל זה קשור למציאות האמיתית אודות הקיום האנושי? שום דבר. כלום. נאדה.

לא שזה רחוק או לא מדויק. אין שום קשר! הייתי אומר מדע בדיוני אבל מדע בדיוני יותר קשור למציאות עליה הוא מבדיין מאשר שהאדם מתוך המקלט האטומי שהוא חפור בתוכו המציא שיטות להתקיים ולשרוד כשאין לו שום מושג קלוש למה בכלל הוא מחזיק את המערכת שלו קיימת. מה הסיפור כאן בכלל. למה זה ככ חשוב להתקיים. ובקשר למה בדיוק?

הקושיא היא עצומה. היא חדה מאוד. אין ולא קיימת תשובה מספקת למה בן אדם קיים. למה כל האנושות הזאת. למה כל העולם. על מה כל הרעש.

נצרות ואיסלם זה שיעמום שלא כדאי להתחיל איתו בכלל. תורות המזרח מפגרות ברמה קיצונית מכל מה שהתגלה בעומק היהדות. תורות המערב עדיף להמשיך לאכול המבורגר מאשר לעסוק בהם. הפילוסופים מי שקרא ניטשה יודע מה הם שווים. היהדות הנגלית אין עם מי לדבר. הסודית מדברת בשפת קוד שמעדיפה שלא יבינו אותה העומק הכי גדול שנחשפתי אליו ביהדות גם הכי גדול וגם הכי אמיץ ופורץ דרך ניסח לי בראש משהו כזה: 'סחתין על השאלה. תגלה בעצמך' בקיצור (אבל ממש בקיצור) אין פיתרון. ומה שכן יש זה דמיונות והמצאות שלא קשורות לכלום. תמיד זה נשמע לי שאשכרה האדם משחק עם עצמו בנדמה לי ופותר לעצמו את חידת הקיום. סבבה. מי שיכול לחיות עם זה אני ממליץ. ואני בעצמי כדי להמשיך את הקיום הסתמי נאחז חופשי במשוטים ובכל מה שיש למקלט המדהים שבני אדם יצרו לעצמם להציע (אני לא טהרן ולא בררן) בכללי אני מאוד ממליץ לא לשאול את השאלה שאני שואל כאן.

לא לעסוק בה בכלל. מאוד מאוד עדיף להדחיק. להתעסק במשהו. להתפס על איזה משוט נחמד ולצוף איתו בתוך המקלט. לא כדאי בכלל להוציא את הראש. כי אין למה..זה סתם התעללות.

לי אין ברירה. כך מתברר. נולדתי מחוץ למקלט. לפחות הראש שלי. לא יודע להסביר את זה..אני מתחיל איפה שבדרכ בני אדם מצויים נגמרים. כלומר כאילו אני שואל בתוכי את כל בני האדם: מה הדבר הכי מדהים ומרתק שגיליתם על הקיום? מה הדבר שהכי כדאי למענו להתקיים?

תשובה: זה

אני: מפהק וחוזר לישון. (כמובן אחרי שעות של נטפליקס. זירו ובמבה). זה המצב.

אני חושב שאתייחס לדבר הזה כאן כמו קופסת המכתבים שלי…

כן. לכאן אשליך את כל מה שיוצא לי בכתיבה ככה שאוכל מידי פעם לעבור על זה לראות מה כתבתי אולי אצליח לפענח את הכותב המסתורי הזה שמגיח אצלי מידי פעם.

בא. מעיף עלי שיטפון. יורדות מילים לכתב והנה כתוב פה משהו.

אני? מה אני קשור לכל זה. פעם הייתי ילד שבועט בפחיות ברחוב. היום לא הרבה השתנה. מכור לנטפליקס. במבה וקולה זירו (בפחית😏)

אז מי כותב את כל הדברים האלה לעזאזל?

טוב. נו. נכניס את זה לתיבת המכתבים…