בועט בפחיות

והכתיב והשבות אל לבבך? הדא הוא דכתיב חלס עם הרעיון המזיק הזה שכל דבר שלומדים צריך להשיב אל הלב. מה עשה לך הלב שלך שאתה מביא לו לימודים שלא קשורים אליו בכלל. שחרר אותו. תן לחיות. מרוב פחד והתנגדות לחיים עצמם פיתחו שיטה איך שאתה לומד משהו מהר תדחוף את זה ללב שלך. תחדיר לעצמות. תכניס לנפש. תיקח את זה אישית. תתקן את המידות כדי שתוכל להתאים את עצמך לתוכן שלמדת. הינדוס תודעה ממש. רק שלא חלילה יקפוץ לך החיים עצמם מהמרתף שהם קבורים ורק שלא תהיה פנוי לרגע מכל חומר ואג'נדה שמישהו החליט שאפשר להשתלט על מוחות בני האדם איתה. אז לא! לא משיב שום דבר ללב שלי. לא לנפש לא לשום פתח אצלי. תשארו בחוץ עד שתעברו סינון ומיון והפרדה מקליפות ומשדים מזיקים. שתופסים אכבר טרמפים על תכנים רוחניים נאצלים. דוקא שם הם נתפסים וזורמים כל הדרך לתוך המערכת הפנימית של הבן אדם ומשם הם מתחילים להשמיד אותו מבפנים.

כלל ראשון. החשדה. חוסר אמון. כלפי כל תוכן שכל כך בטוח בעצמו. שיש כלפיו הסכמה רחבה. עצור משחק. הזדהה. לאן פניך. וכו וכד.

בקיצור למדת משהו? שמעת משהו? משהו יפה. דיבר אליך באותו רגע. מדהים. תהנה. תרויח. מעבר לזה להשליך. לעבור. לשכוח. להמשיך הלאה. לא לתת לתוכן כלשהוא להפוך למשהו שרודף אותי. שמנסה להכניס אותי אליו. להתלבש עלי. להשתלט על החופש על חירות האישית.

השער הראשון להתפתחות. להיפתחות. להתרחבות. ליציאה ממיצרי המחשבה והדעת הוא היכולת להשליך אחרי גווי כל לימוד שלמדתי או שלימדו אותי. חינוך. הדרכות. עצות. מקובלות חברתיות. דמויות רבות השפעה. מסורות.

להפסיק להתייחס לכל דבר שאני לומד בספרים קדושים או לא קדושים. ברצינות. בהתניה בלתי מודעת שמה שכתוב זה אמת. זה נכון. וזה נכון לי במצב שלי כמו שאני. לפתח נפרדות. נבדלות. ביני לבין החומר המוטח עלי מכל עבר. ובעיקר זה שהוזרם לתוכי בשלבים הצעירים של ההתפתחות האישית…כשהייתי חסר הגנה בעליל

כשאדם משתכנע שהוא קטן. זקוק להשפעה. למישהו שיפרוס את חסותו עליו אז הוא נח להשתלטות. ויש בעולמינו הרבה כוחות שישמחו להשתלט עליך. האמון הבסיסי ביותר של האדם בעצמו זה שהוא יסתדר. מה שלא יהיה הוא ישרוד..הכל. פגשתי איש גדול בחיי. שמעתי 400 שנה שיעורים מכל הסוגים. נחשפתי לתורות מטורפות. השתכנעתי שבלי המנטור או הרבי או המכשף כלשהוא אין לי חיים. סבבה. יש לי חיים בלי כולם. עדיף חיי חושך אבל הם שלי מאשר חיי תלות ועבדות מורמים ונאצלים אבל הם לא שלי.

תעלה על האוטו החבוט שלך וסע. תן גז אחי. שים מוזיקה. פתח חלון וסע. תעשה לעצמך רגעים פשוטים של הנאה של קורת רוח. של הישענות אחורה. תהנה מעצמך הפשוט. ממה שיש איתך. מהמגנום. מהחלבה. מהקפה. מהסיגריה הקטנה. תהנה מהחדלות. מהיותך קטן וחסר אונים בקשר להכל. תתחפף מכל הרעיונות שרודפים אותך להיות משהו. להיות מישהו. שחרר. לרגע קטן וחסר כל משמעות. את הכל. תנשום את היותך אתה.

העוגן הזה התחושה הפנימית שיש לי מקום שבו אני חף מכל דבר שקשר את עצמו לקיום שלי. והידיעה שהקיום שלי לא תלוי בשום דבר מכל אלה. זה השער ליכולת לשחרר את כל ההשפעות והלימודים. לתת להם לחלוף על פני. ולדעת היטב שאם יגיע משהו שנוגע אלי. שבאמת יתרום לי משהו. ישדרג אותי באמת הוא ישאר איתי. הוא יהפוך להיות שלי. לא ישאר בחוץ לרדוף אותי. אלא ישקע בתוכי בצורה שלא אשים לב בכלל…ככה לומדים. ככה מתפתחים. ככה נלחמים כנגד כל מה ומי שמנסה לגנוב את הדעת שלי. לחתור תחתיה. תחתי. לערער את החירות שלי.

אין זה מפוצץ את המח מחריב את העולם ובונה אותו מחדש במשפט אחד הדיבור הזה. כמובן למי שמקשיב למה שאומרים לו….שומע…מקשיב!!!לא מקשיב למה שכבר מצויר לי במח. ולא מקשיב למסגרות החשיבה המשעממות שאני כלוא בתוכן. לא מקשיב לצימצום ולטימטום ולשכנע את עצמי ברעיונות ש20 שנה כבר נאבדו מן העולם אבל עוד לא עידכנתי תוכנה. בשביל מה לעדכן בכלל. נעים לי בתוך התוכנה המפגרת שלי. אני מכיר הכל כאן. כל דבר במדף שלו. הכל מסודר לי על המדפים בארונות. כל ספר במקום. כל תבנית חשיבה נבחנת לפי המדפים הצרים של המכולת הקטנטנה שבניתי לעצמי…בלא משים. בלי כוונה בכלל. להפך אני משוכנע שאני שייך לדבר גדול. לתהליכים עצומים. לגאולת ישראל. אבאלה בא כפרה. דבר גדול באמת לא שייך אליך כבר 4000 שנה. אף פעם לא התקרב אליך ממרחקי היקום ריח צל הדף קל של דבר גדול באמת. למה אתה שואל? כי אתה לא קיים במציאות. בזמן שכל החבר'ה עשו כבר רישיון קנו לעצמם מכוניות עם מנועים מפלצתיים והם דוהרים בכבישי היקום האמיתי. אתה עדיין על השטיח בחדר בונה לעצמך מכונית לגו קטנה וצבעונית ומסיע אותה על הבלטות הקרות של הבית הלוך חזור. ועושה קולות של מכוניות. אממה. באים הדעתות של הצדיקים האמיתיים ומסתכלים על הילד המתוק הזה שמשחק במכונית לגו. אבל הם רואים עוד משהו. רואים את הכאוס העמוק והעצום שמסתחרר כמו הוריקן אינסופי סביב הילד הזה. מנסה לנקוש על דלתות ליבו. להעיר אותו מהחלום. להחריב את חייו השלווים. לרסק את קיומו הענוג. ובאים צדיקי האמת שולפים את חרבם חרב הנצח להלחם בהוריקן הכאוס הנורא. הקפוא האכזרי. יד אחת בחרב הנצח ויד שניה אוחזים בילד למלט אותו למקום מבטחים. רק הפעם. עוד מרתף אפל. עוד דירה נטושה. עוד מדבר שממה. עוד מילוט ועוד העיקר שלא יגע בו הכאוס השחור. להורגו.

הילד אכן הבין בחושיו שמשהו קורה סביבו. שסערה רוגשת מסתחררת סביב הקיום המוזר שלו. והוא חש בעומק עמקי ליבו. במקום שאין שום גישה אליו גם לא בשבילו עצמו. שיש קיום אמת. שהלגו שמשחקים בו בני אדם והם בטוחים שזה הדבר האמיתי. זה נחמד. זה אכן נעים ומוכר אבל זה לא זה. הוא יודע. אבל הוא יודע עוד דבר.שהדבר שהוא מחפש לא נמצא מעבר להרי החושך. שהרי הוא כבר חצה את הרי החושך והמשיך הרבה אחריהם. זה נמצא. אבל מה שמהדהד בתודעתו חזק ככ זה עוצמת הריחוק שלו מקיום האמת. עוצם עומק המרחבים האינסופיים שמפרידים בינו לבין מה שהוא יודע עליו. היד שאחזה בו אמרה לו שיש לו קשר לזה. משום מה.

בא ר נתן ומגלה סוד שאא לגלות. סוד שגם אחרי שמגלים אותו הוא נשאר סוד. במהותו הוא רק הולך ומתחבא. מן מנגנון מוזר כזה של ישות רוחנית שאא בשום אופן לחשוף אותה. אבל כוס אמק ימות העולם ונתפוס את הסוד הזה נפוצץ לו את הצורה ונגיד לו שיפסיק לשחק איתנו משחקים של סודות כי אנחנו כאן מתים והוא חייב לגלות את פניו לנשמות שרוצות בו. חייב!!!

אומר ככה. מה הקריסה של אדם הראשון? איפה התפנצ'ר הבלון שנקרא אדם הראשון לעזאזל. מה עובר עליך בן אדם. אתה אדם הראשון אתה לא יכול רגע אחד בלי ליפול. תן דוגמא לבאים אחריך. תתנהג יפה. לא. אני בן אדם ואני אפול כמה שבא לי ואני לא סופר אתכם את כל האנושות שתבוא אחרי לא רואה אתכם עם טלסקופ כוכבים אפילו. מי אתם שתשפטו אותי כל ההסטוריה. מאיפה באתם שוכני מערות. אתם לא בליגה שלי בכלל. אני יציר כפיו של אלוהים בעצמו…מאיפה אתם יצאתם?? בקיצור קצת היה לי צורך לצעוק על האנושות בשם אדם הראשון…

אומר ר נתן. אדם הראשון היתה לו בעיה בענין שנקרא 'אמונת חכמים' שו? מה? מי? מי זה? איפה זה? בקשר למה זה? לא משנה. אין לי מושג קלוש מה זה אומר אמונת חכמים. אבל התרגיל חשבון הוא פשוט. יש חכמים. אתה צריך להאמין בהם. תאמין בהם יהיה לך טוב. לא תאמין לא יהיה לך טוב. ככה פשוט. נגמר השיעור חשבון. לא מענין. הלאה

מקשה ר נתן שאלה פצצה. מה פצצה. מוריד מקלט אטומי עם השאלה הזאת. אומר בחייאת איך אדם הראשון תהיה לו אמונת חכמים?? אין עדיין חכמים בעולםםםםםם!!!!!! במה יאמין המרבון. המסכן שלנו אדה"ר. במה????

ר נתן ממשיך. אךךךך דעת של ניצחתי ואנצח. בא נלמד ללמוד. מר נתן. רואה קושיא פצצה. קיר בטון אין מעבר. לא הולך מסביב מהצד. ממשיך דוך לתוך הקושיא. ומביא אכבר סוד.

מה עושה אדם כשאין לו חכמים להאמין בהם? מאמין בעצמו!

השורש של אמונת חכמים זה שאדם מאמין בעצמו. אמונת חכמים זה קביים. זה עזר. זה שלב ביניים לדבר האמיתי. שהוא שאדם אשכרה מוצא בעצמו טעם אמיתי לחיים. מוצא בעצמו הצדקה אמיתית לקיומו על פני האדמה. חף מכל דמיון. נקי מכל רעיון רוחני מעמיק ככל שיהיה. חף מהכל. חף גם מעצמו. אז יש אפשרות שיהדהד בתוך הוואקום הזה משהו על דבר הקיום האמיתי.

נכון. שתי מושגים שהם על פניו דוחים ומצחינים ברמות על. מושגים שהתלבשו עליהם כל הקליפות שבעולם. אמונת חכמים ואמונה בעצמו. אא בכלל לשמוע על שניהם. אבל צריך לזכור שר נתן הוא לא המדריך שלנו בבני עקיבא. וגם לא הרב שלנו בישיבה החמודה שלמדנו בה. מדובר פה על סדרי גודל של דעת בלתי נתפסת בעין אנושית בעליל. מדובר פה על 'שפעם אחת אמר. שהתורה שהוא מגלה היא נמוכה אלפים ורבבות מדריגות מכפי מה שהשיגה במקומה העליון…להלביש ולהוריד דברים קדושים ודקים ורוחניים מאוד. להלבישם בלבושים רבים וצמצומים עד אשר יהיו הדברים שוים לכל נפש…"

זה המשפט הכי מצחיק ששמעתי. הרי מי שקורא בתורות המולבשות והמונמכות האלה גם לא מבין כלום. אז מה שווה לכל נפש כאן?? תגיד לי!!

אבל לעניננו התורות הקשות ככ להבנה והעמוקות והמסובכות האלה הם רק הלבוש המונמך אלפים ורבבות מדריגות…או.קיי. הלאה לא מענין. מה כן מענין. שהדבר הזה בא ואומר לך אמונת חכמים? תאמין בעצמך כפרה. שם תמצא גם את כל החכמים מחכים לך שתתן להם גם להיות שותפים במפעל שלך…מה נרמז לנו בקפלי המילים בעצם. שורש כל האמונות זה שבן אדם מצליח לפצח את הכספת של עצמו. להצליח לשמוע הידהוד מהתהום האנושית שפעורה בתוכו ולתפוס לרגע. לא יותר. את הקוד המהפכני שביצירת האדם. זה יצירה טריקית פסיכית חמקמקה ומתעתעת. ויאמר אלוהים נעשה אדם. והאדם משוחח עם עצמו והיינו כאלוהים יודעי טוב ורע. אדם לשבת על הכיסא. הלו מי יושב על הכיסא אלוהים או אדם? הלו מי אחראי פה על הילד הזה? הלו ילד מי אבא שלך. למה אתה לא מסופר. ולמה אתה הולך יחף?

בקיצור הבנתם…או שלא. מה? אה. טוב נפלתי לאיזה תהום…אין לי לאן להמשיך מכאן…

הכתיבה הזאת. עצם זה שיצרתי לי מקום לכתוב והנה אני כותב. ממש יוצא לי דברים בכתב. זה אירוע מאוד משמעותי בשבילי. נקודת ציון. הרבה מאוד שנים לא קרה לי משהו בסדר גודל הזה. ככה זה נחווה אצלי..אני בא לומר שאצלי זה לא משה צדדי שקורה.
עכשיו. בהתאם זה מעורר אצל אדם כמוני המון כיוונים ומחשבות וחששות. זה בסדר אני חי עם זה. זה מענין לי להקשיב למה שזה מעורר בי.
אחד מהקולות זה למה הייתי צריך לשתף עוד אנשים – חברים. אמנם חברים טובים. אבל עדיין הדברים שאני כותב הם לרוב מופרכים מהחשיבה המקובלת והם מרגישים לי בכלל לא דברים שצריכים שיתוף. לא דברים ששייך להם קהל כלשהו. לא יודע. זה משהו שהייתי רוצה לדון בו איתכם.

נקודת המוצא שלי לכתיבה בבלוג הזה שפתחתי הוא ששם אני חופשי לחלוטין. אני מתפרע ומוציא כל כל מה שמסתובב לי במח. הכל. בלי סדר. בלי עריכה בלי הקשר..ככה מה שבא יורד לכתיבה בשטף. וגם בלי מחשבות חוץ – איך זה נשמע. זה ראוי. זה מתחשב עם המצבים של בני האדם. זה מידי כפרני. זה מידי חצוף. זה מוגזם. זה ביטויים שלא אומרים. וכו..כל אלו הם קולות שיש לי בתוך הראש כל השנים כשאני במגע עם אנשים.
ופה החלטתי לשחרר. מן מקום מוגן לביטוי חופשי שלי…
אז הדבר האחרון שאני רוצה זה שתרגישו שאתם קהל שבוי שחייב להגיב. לאהוב או לבקר ולהעיר…
סתם כחברים לדרך הייתי שמח לדון איתכם בחוויות הכתיבה ובתוכן לפי מה שעולה…

בקיצור כמו שאני מרגיש חופשי לגבי הכתיבה. תרגישו חופשי לגבי השותפות בבלוג הזה.

לא יודע. הייתי צריך לכתוב את זה. יש לי צורך חזק לשחרר ציפיות במערכות יחסים שאני נמצא בתוכם ומשליך את הצורך שלי שלא יכניסו אותי לשום משבצת על אחרים…נו. שיהיה.

בניסוח ודאי ומלא ביטחון. וזה נכון אני ודאי ומלא ביטחון באותו רגע שאני כותב את הדברים. אבל מהות התוכן. מהות מה שיוצא לי בכתיבה זאת זעקה. שאלה. קושיא. התנגדות לכל מה שזז. רוצה לזוז. מנוע מלזוז ושיזוז אי פעם.

אי מאוהב בשאלה. לא ככ אוהב תשובות שלרוב מאכזבות. מראות תקווה לרגע ונעלמות עם שטף הגלים. בכללי נוצר לנו יחס שלכל שאלה צריך וחייב להיות תשובה. לכל חידה פיתרון. לכל סיפור יש הפי אנד. לא יודע לא מדבר אלי. אני מעדיף לחיות בקושיא עצומה כל חיי מאשר לכסות את עצמי בעלה נידף של תשובה לא מספקת.

וכן. לא חייב תשובה לכל שאלה. להפך יש סוג שאלות תהומיות שאא שתהיה להם תשובה אחת או ספציפית…השאלה היא עמדה נפשית. היכולת להקשות על כל העולם ואישתו קושיא פשוטה. להגיד שמשהו לא מסתדר. לא מתיישב. הערוץ הפתוח הזה שיכול להגיד בכל רגע. הלו. המלך הוא עירום. זה המבוקש. להיות פתוח. לא נעול. לא כלוא בתפיסות. לא מחויב לחינוך ולנורמות שירשת. אמנם כמעט בלתי אפשרי להשתחרר מהם. אבל החופש הפנימי מאפשר לך לפחות להיות מסוגל לראות אותם. לראות את מה שאני מייחס לו ככ הרבה חשיבות. ואז לקלוט שאולי זה בכלל לא חשוב. אולי כוחות שגדולים ממני שמו עלי את רשת הקבעונות האלה ואני רשאי להפרד מהם.

להיות מסוגל לראות את העובדה שאני כלוא ולכוד. זה מצב מאוד מפותח וזה השער להפתח לקורטובי אמת שיבואו לבקר אותי מיד פעם.

לחיי השאלות בלי התשובות!

שלכל דבר יהיה תכלית. שיש הסבר. שבריאת האדם והעולם נועדה לאיזו תכלית לאיזו משמעות נסתרת.

שהכל לטובה. שישנו בודאי. שיש פירוש לכל הסבל. שההסטוריה צועדת לאנשהוא. שהאדם יש לו יעוד אלוהי. יעוד שהקיום יודע את מטרתו. שיש גאולה. שיש יעד סופי. שאלוהים תיכנן משהו לגבינו. שיש בכלל אלוהים או שאין כזה. שאני מאמין. שאני אתאיסט. שאני או זה או זה. שאם אני מאמין אז יש משמעות ואם אני לא מאמין בהכרח שאין משמעות והפוך

שאם אני מאמין בהכרח שיש משמעות. מי אמר. למה חייב. הנה אני מאמין באמונה שלימה יציבה וקיימת באלוהות ביצירת העולם והאדם. בכח עליון שמסובב הכל ומנהיג את הכל איכשהוא באופן מאוד נסתר ונעלם. ויחד עם זה בכלל לא ברור שיש לכל החרא הזה משמעות. כיוון ויעד. לא לאדם ולא לעולם. זה גם לא מענין ככ.

תבנית חיפוש התוכן והתכלית והמשמעות זאת תבנית אחת. אפשרית. שניתן להסתכל דרכה על מה שקורה.

בואו נבין דבר מאוד בסיסי. האלוהות לא עובדת אצלינו. היא חופשית לחלוטין. היא גם חופשית מהחופש שאני מגדיר לה ברגע זה. תורת משה למשל היא רק אחת האפשרויות אחת ההצעות אודות האלוהות וקשריה עם האדם והעולם. זה חייב להיות ככה. אא לכלוא אלוהות. גם לא משה רבינו. זאת נבואה. נבואה בהירה. מדהים. בא נמשיך. הלאה. מה יש עוד.

משה רבינו חצב דרך. גילה יבשה בתוך האוקיינוס של הכאוס. כל הסיפור כולו. זאת הצעה לאדם. הנה קח. תראה יש דרך בים.

עכשיו נשאל. זאת הדרך היחידה? זה חייב להיות ככה ורק ככה? אלוהים מחויב רק לזה? נכון אלוהים הוא גם חופשי להתחייב. אבל קודם כל הוא חף מכל תפיסה שלנו. אז יש לנו כאן הצעה לסדר. תוכנית עבודה לאדם. לעולם. אני בעד תכלס. וחלק מההצעה הזאת זה שהיא תציג את עצמה כבלעדית. זאת התורה אשר צווה משה את בני ישראל. סגור נעול ונצור. גם זה מקובל עלי. זה חייב להיות מחויב. זה לא גן שעשועים כל אחד עושה מה שבא לו. זאת הדרך. הנה ההתגלות. זה המסר. הנה הספרים. הנה דמויות המפתח. הנה הסיפור. זאת ההסטוריה לשם היא צועדת. אלה המצוות..אלה החוקים זה המוסר. כן ככה זה חייב להיות מצוייר. זה רציני. זה יסודי. זה עד הסוף. וזה גם אמיתי. חד משמעית. אבל…

דבר אחד זה לא. זה לא הכל. זאת רק אפשרות. יש עוד. אינסוף אינסוף דרכים והתגלויות. הנזק העיקרי והשורשי שיש בלתפוס את הצעת משה רבינו כוואן אנד אונלי אחת ויחידה היא שזה מיד מפיל אותנו לתפיסה כלואה. מעגלית. שמשכנעת את עצמה. שמחויבת לתכתיב. שחל עליה עול ולוקח ממנה את כל חדוות היצירה והמחשבה החופשית האמיצה הפורצת והמחדשת באמת. סר חן האדם מעליו. הוא אסיר של התפיסה. ולא רק הוא אלא האלוהות שבמוחו ובליבו אסירה. "מלך אסור ברהטים" ברהיטי המוחין. המלך כלוא בתוך מחשבותיו של האדם. זה חטא השבטים כנגד יוסף. לקחו את השכינה בשבי. השביעו אותה לא לגלות ליעקב את הורדת יוסף לבור. ולמה הם עשו את זה? כי הם חיו בתפיסה שיוסף הוא מחוץ למשחק. הוא פסולת שצריך להפטר ממנה. הם הפרי והוא קליפה. זה היה בירור חריף מאוד. סיכמו להרוג אותו. הם יודעים מה אלוהים מתכנן. מצטייר להם שהם בפנים. הם על הגל. להם יש רשות להתנשא על יוסף ובני השפחות. הם בטוחים בעצמם ככ עד שיש להם רשות להרוג את יוסף!!! והשבטים הם לא אנשים רגילים. הרי הם קודש הקודשים. אנשים שאין לנו בהם השגה בכלל. ברמות של העוצמה והשורשיות והחיבור שלהם לאלוהות חיה וקיימת. ופועמת בהם האמת בווליומים מחרישי אוזניים. כל אחד יושב על שורש עמוק של גזע מדהים שאחריתו תתגלה רק בעתיד הלא נראה לעין. בקיצור להגיד שהם היו נביאים ובעלי רוח הקודש זה הקטנה משפילה. נבואה שייכת לדורות נפולים שבאים אחכ. הם היו חלקי עצמות אלוהית ממשית שמתגלה פה בארץ. כל אחד מהם. והם תפסו שיוסף הוא לא במגרש. צריך להפטר ממנו. וכשהם יודעים משהו הם קובעים! אין סמכות מעליהם. הם מכתיבים את ההסטוריה! הם מחליטים. הם בעלי בית. זאת הרמה וזה הסדר גודל של השבטים.

ולתוך כל ההר געש הזה נכנסת יד נעלמה ומלמדת אותנו שיעור מטלטל. מזעזע. שובר ומרסק כל תבנית. ואומרת לנו ככה נכון. אתם יודעים. ואין עליכם סמכות ואתם תקבעו את מהלך ההסטוריה במעשיכם. אבל כל מה שאתם יודעים זה רק מה שאתם יודעים. זהו. זה לא הכל.

יש עוד. והנה אני באה והופכת לכם את כל התפיסה על הפרצוף ומסובבת לכם כזאת כאפה ארוכת מהלך ומצלצלת עם יוסף שלא דמיינתם בבטחונכם שיש בכלל אפשרות כזאת. שבסוף יוסף עולה ומסובב את כל השבטים כזה סיבוב ועושה להם סחרחורות עד שאתם משתחווים לו וקולטים שבכלל לא הייתם בכיוון.

שיעור מדהים במה זה לא לתפוס את התפיסה. אני רשאי לתפוס מה וכמה ואיך שבא לי ולצייר מה שבא לי או מה שקראתי ולמדתי במשך שנים מפי סופרים וספרים. הכל סבבה. אבל אל תכתיב לעולם לכאוס איך לכאס את עולמו. תלמד מיוסף ואחיו לשחרר את המלך ממאסריו.

לך תדע אולי יתחשק לו לגלות לך את מהלכיו…

ציור הכוונה איך אני תופס את הדבר במח שלי. אחד המעכבים מהתפתחות הוא החזקת ציורים. כלומר קיבעון. ככה זה. תפיסות נוקשות לגבי איך דברים אמורים להיות. לעבוד. לקרות. פרשנות לאירועים. תפיסה נוקשה לגבי עצמי. לגבי מערכות היחסים שלי. קיבעון ביחס לציור האלוהי הוא אחד השורשים העצומים בעיכוב הבן אדם מלצעוד בשערי האמת אודותיו. יש לי הרבה מאוד מה להגיד בנושא ואיך תודעת היהדות שהיא זאת שמתיימרת להכתיב לנו את ציורי האלוהות המחייבים והאמיתיים. עד כמה היא בעצמה נפלה חלל והפכה לעבודת אלילים קשה מנשוא ורחוקה ומרחיקה בלי שיעור כל אדם הבא בשעריה מכל זיקה לאמת בסיסית שלא לומר עמוקה ושורשית. תודעת היהדות שמלמדים היום בכל מקום ואתר היא הדבר הכי רחוק מאלוהות מבירור האמת אודות האדם ובטח מעידודו להתפתח ולגלות את שורשיו.

המילים 'תודעת היהדות' לא יודע מאיפה המצאתי אותם. זאת דרך מכובסת להגיד – תורה ומצוות – לימוד מסורתי כיצד לחיות כיהודי דתי כשר ושמח. ואם נוסיף על זה את כל החבילה של קהילה דתית. השתייכות חברתית(שלא לומר מגזרית) קוד לבוש. ולימוד במוסדות שהחברה הזאת ייצרה. הליכה בתלם. אז הרי לנו מתכון להשאר שפוי ונורמלי אמנם. ואפילו לקבל ציון לא רע אצל אלוהי העיברים. אבל רחוק מאוד מאוד מלהיות שייך לגילוי של משהו אמיתי. חודר. נוגע באמת בשורשי החיים של האדם.

זה כמו לחשוב שאם אני זכיתי להיות בתיבת נח החמימה והנעימה בזמן שהמבול משתולל בחוץ ומטביע את הכל בטירוף. אז אני סבבה. והכל איתי בסדר. זה באמת נכון. אני סבבה והכל בסדר איתי. אממה וזהו. בעצם ניתקתי מגע עם המציאות עם הכאוס. עם מה שבאמת קורה. אני בתוך התיבה. מדהים. אבל אין לי שום קשר להתרחשות. לזרמים העמוקים שמטלטלים הכל. שוברים את הכל. רומסים. למערבולות. לסופות לשיגעון. לעולם שהולך וגועש ונסדק. שברים ובקעים עמוקים ביסודות הקיום הכל נחרב טובע מאבד צורה…היד הנעלמה שמנענעת את העריסה הזאת מטמטמת את הכל. אין שום סרט מדע בדיוני שראיתי וראיתי הרבה שמתקרב לשיגעון שמתרחש בעולם האמיתי. מחוץ לתיבות הנח שיצרו להם בני האדם.

מי מקשיב לזה? מי שם לב בכלל למה שקורה? מי מבין שהגענו לתקופה בהיסטוריה האנושית שבה שום תיבת נח לא תעזור באמת. אא להנצל מהמבול. זה חודר כל תיבה. אפשר לרגע. אפשר להעביר ככה את החיים. אבל זה לנוכח עוצמת המבול זה כבר נהיה עסק ילדותי ולא ניסיון הצלה כמו נח התנכ"י.

וּצְרִיכִין לָדַעַת לְכָל הַנַּ"ל הַקְדָּמָה אַחַת הַיְדוּעָה לִמְבִינִים בְּכִתְבֵי הָאֲרִ"י זַ"ל וּבְחִדּוּשֵׁי אֲדוֹנֵנוּ מוֹרֵנוּ וְרַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה שֶׁבְּכָל עוֹלָם וּבְכָל דַּרְגָּא וּבְכָל אָדָם יֵשׁ כָּל בְּחִינַת הִשְׁתַּלְשְׁלוּת כָּל הָעוֹלָמוֹת וְעַל כֵּן זֹאת הַבְּחִינָה שֶׁל הַצִּמְצוּם שֶׁל חָלָל הַפָּנוּי הוּא בְּכָל עוֹלָם וּבְכָל אָדָם וּבְכָל דַּרְגָּא. שֶׁקֹּדֶם שֶׁיּוֹרֵד אוֹר הַדַּעַת שֶׁהוּא הַחִיּוּת מֵעוֹלָם לְעוֹלָם וְכוּ' הוּא בִּבְחִינַת אֵין סוֹף וּצְרִיכִין לָזֶה בְּחִינַת צִמְצוּם שֶׁל חָלָל הַפָּנוּי כְּמוֹ שֶׁהָיָה בִּתְחִלַּת הַבְּרִיאָה וְאַחַר כָּךְ נִמְשָׁךְ הָאוֹר בְּדֶרֶךְ קַו וְכוּ', כִּבְיָכוֹל וְכוּ' וְכוּ'. כִּי כָּל אָדָם בְּכָל דַּרְגָּא כָּלוּל מִכָּל הָעוֹלָמוֹת וּמַה שֶּׁיֵּשׁ בַּכְּלָל יֵשׁ בַּפְּרָט. וְעַל פִּי זֶה תּוּכַל לְהָבִין מְעַט עִנְיַן הַתּוֹרָה בֹּא אֶל פַּרְעֹה הַנַּ"ל וְכָל מַה שֶּׁזָּכִינוּ לְבָאֵר בָּהּ מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף. וְעַל יְדֵי זֶה אֶפְשָׁר לְהָבִין מְעַט מֵרָחוֹק וְכַמְבֹאָר כַּמָּה וְכַמָּה אַזְהָרוֹת בִּתְחִלַּת הָעֵץ חַיִּים וּבִתְחִלַּת הָאִדְּרָא רַבָּא שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהָבִין בָּזֶה כְּלָל כִּי אִם מִי שֶׁמְּבַטֵּל שִֹכְלוֹ וּבְמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ מֵבִין תּוֹלֶה בִּפְחִיתוּת דַּעְתּוֹ הָאֱנוֹשִׁי וְאָז יוּכַל לְהָבִין מְעַט מֵהַרְבֵּה וְלִרְאוֹת מֵרָחוֹק גְּדֻלַּת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ אֲשֶׁר אֵין חֵקֶר לִתְבוּנָתוֹ וְכוּ':

לענינינו. התחלת תפיסת האמת אודות האדם מתאפשרת עי 'ביטול שכלו'.

אגב לביטול שכלו הזה אין שום פירוש פשוט. זה משהו שהוא לא זמין ולא נגיש ולא אפשרי לאדם המצוי. 'שכלו' זה כל תפיסת המציאות שטבועה באדם. איך בכלל אפשר לבטל את זה? זה סיפור. איך בן אדם בכלל יכול להמלט מהסיפור שלו. להתפשט מהתפיסות שבאו עליו מלידתו. ממשפחתו. מסביבת הגידול שלו. מהחינוך שלו מהחברה שבה הוא גדל.

אפשר עד מחר לדבר על הקשבה פנימית..בסוף מה אני שומע בכל ההקשבות האלה? את עצמי. ומה שממילא נמצא כבר אצלי.

איך משחררים את התודעה? לאלוהים פתרונים. אבל תחילת כל מסע הוא בהבנה בהירה איפה אני מונח. איפה אני באמת נמצא ביחס למבוקש. וכאן צריך משיכה לאמת. כדי להצליח להודות בלי פחד שאין לי שום קשר אליה. אני רחוק מאוד מבכלל לתפוס משהו אודותיה. זה השער היחידי האפשרי שדרכו אפשר לצעוד. וכשאני מניח לעצמי להיות בריחוק המטורף הזה. בפרדוקס הלא פתיר הזה ומוכן לשאת את הצריבה והניסור שהשאלות מהחלל הפנוי האלה מנסרות את לב הקיום שלי…מפילות אותי אל תהומות חשוכים שנאמר עליהם 'כל באיה לא ישובון' אז יכול להיווצר מצב פנימי שכשיר לתפוס משהו מהאמת.

פנס תפקידו להאיר. פנס חושך תפקידו להחשיך. למה להחשיך? כי אור זה משעמם. אור זה מראה לך רק את מה שאפשר לראות. את ה'יש'.

חושך לעומת זאת הוא ממלכת ה'אין'. בחושך נמצאים כל הדברים שאא לראות. הדברים המענינים באמת. בחושך יושבים הנושאים שהאור לא יודע לעכל אותם. התפיסה הגלויה ויכולת המחקר לא תופסים שום דבר מממלכת החושך.

אז איך ניגשים לדברים שאא לתפוס. איך רואים דברים ששרויים בחושך. בעלטה ? ? ?

בשביל זה יש 'פנס חושך'. זה פנס שעוזר לנו להחשיך את כל האור מסביב. להחשיך את התפיסה השטחית. את מה שזמין לראות..את כל המערכת הפנימית שכל הזמן רוצה להסביר. לתפוס בשכל. לעבד נתונים. לתת פרשנות שתעזור לאדם לשרוד עוד רגע בקיום. פנס החושך שופך חושך על התפיסה. מגלה לנו שמה שהיינו בטוחים ככ בהבנה שלנו את הקיום האנושי ועלילות חיינו אז שום דבר בכלל לא בטוח. הכל פרי של מערכת השרדותית קדומה שטבועה בנו מעצם היותינו. אבל המערכת ההשרדותית מסתירה מאיתנו את האמת אודותינו…אמת שנמצאת חבויה במחשכים. עמוק עמוק בתוך התודעה שלנו קיים אוצר שנעול באלף מנעולים חושכים תפיסתיים – שדוקא בחוויה הראשונית נראים ונחווים לנו כבלעדיים. כברורים כל כך. ככאלה שדוקא כן נותנים לנו הסבר מספק לשאלות החיים. ואכן כך. אמנם למי שעדיין הבורות בלב לא התמלאו מכל זה נועד פנס החושך. כל ההסברים והתפיסות והתבניות בואו נחשיך אותם. ניתן להם לדעוך ונאפשר לאוצר החבוי לעלות עוד קצת כלפי מעלה לתודעה שלנו…לשלוח אלינו סימנים. גיצים. מופעים אפילו של רגע. שישנו בודאי משהו אחר. אחר לגמרי…

טוב. על מה אני מדבר לעזאזל. לא אמרתי כלום. זה מה יש חבר. התודעה שלי מלאה בכלום עצום והוא נשפך אל הכתיבה. זה מדהים לראות את הכלום הזה. כמה שהוא מפואר. מלא בביטויים. משלים. דימויים. ומשפטים ארוכים שמלאים במילים ערטילאיות.

ובכן. ברוכים הבאים לממלכה שלי. ממלכת החושך. הכאוס. והכלום. יש פה בעצם פרדוקס חריף. אני מדבר על תודעות של מה שמעבר לנגלה. ומסביר שאא לתפוס. ואין לשם גישה בכלל. ואין לזה שום מילים לתיאור וכלים אנושיים להכלה. אז מה כן יש??? מה נעשה עם כל המלל הזה שהוא חלול?? איך אפשר לתפוס משהו שאא לתפוס אותו. מה המכשיר. הכלי. המעשה הרצוי התדר הפנימי שבו כן אפשר לקלוט משהו מעבר? זהו. שאין כזה. אין שום פרט שנוכל לאחוז בו בהקשר הזה שיוביל אותנו לשם. אין שום שיטה או סדנה או מורה נבוכים או ספר. כלום. כי זה גדול ועצום ועוד מילים מאדירות. מכל מה שרק נציע. זה מצחיק אותו שבכלל אני עוסק בו. הוא תופס את הבטן מצחוק ולא מצליח להרגע מעצם העובדה שאני מדבר אודותיו. הדבר הזה הוא לא אין ולא יש. לא אור ולא חושך. לא מעבר להכל. ולא בתוך הכל. ולא שום דבר שאתאר. זה דבר שלגביו כל קיום העולמות בריאת העולם והאדם. זה שום דבר לגביו. מקסימום כל ההתרחשות הכי מטורפת שנתאר היא כמו שנראה כוכב נופל אי שם באופק לשבריר שניה ונעלם.

טוב אני מת על זה שאני מפליג לארץ הדימויים האינסופי…שוכח את עצמי שם. קובר את עצמי תחת אי אפשרות לשום דבר אף פעם. מרחיק ומרחיק בלי קצה. הלכתי לאיבוד עם הדיבור הזה כאן. כשאמצא את עצמי שוב. אחזור.

בכל האוקיינוסים הרפסודות והמקלטים האטומיים? זה עצם זה שאני חווה או מתאר ומצאתי שגם אחרים כותבים על זה כל אחד בדרכו. שהחיים והקיום כמו שאנחנו מכירים אותו הוא בעצם כלוא בתוך דמיון. הוא אבוד לחלוטין מההקשר האמיתי שלו כמו שתיארתי לפני זה. עצם זה שזה נחווה ככה. זה משקף למי שששותף לתחושה הזאת שיש משהו 'אחר' שיש 'מעבר' לתפיסה שלנו

אני אומר לעצמי שאם האדם כמו שהוא חי עכשיו משקף לי קריסה והתמוטטות. אני שואל את עצמי: קריסה והתמוטטות של מה?? מה בדיוק התמוטט כאן? מה נכנס למקלט שאתה מתאר ומה נשאר בחוץ שלא יכל להכנס לשם??

ממ. אין לי שום מושג. אפילו לא קצה חוט. אבל זה מטריף אותי לתפוס משהו מזה. מה נאבד כאן? זה משהו בסדרי גודל לא נתפסים בכלל. זה משהו עצום. חבוי מאוד. אבוד מאוד. נשטף וצלל במעמקי הים. כאן אני מתחיל את המסע שלי…

לגלות מיהו 'אדם האמת'.

הכרה עצמית. בעצם פסיכולוגיה. כל מה שבן אדם מכיר את עצמו. מודע לעצמו מרגיש את עצמו יש לו איזו נגיעה והבנה עם עצמו כל זה…זה משקף קריסה של החיים. כן. נפילה. מה נפילה התמוטטות. כלומר מה שיחסתי לו בשנים מסוימות ועדיין חשיבות…סוג של התפתחות הנה אני יודע מעצמי. מאיפה זה בא. מה השורש של כל התנהגות או תחושה או רגש שהולך איתי..הנה אני מבין הנה אני עוסק בזה…אני חי על פי זה. כל זה ועוד דומה לזה זה בעצם קטנות מאוד גדולה. לא התפתחות ולא התקדמות. זה ניסיון סתם לאחוז במה שאא באמת לאחוז בו…בניסיון להבין את הקיום האנושי…הנה יש לי הסבר.יופי. מדהים

מה בעצם קורה. הקיום האנושי מצטייר לי באמת כסירה קטנטנה. קאנו. רפסודה שנמצאת בלב האוקיינוס. אבל סוער. גלים עצומים. הכל מסביב מערבולות בלאגן. והרפסודה שהיא הבן אדם באמצע כל זה. מה נעשה? נתפוס משהו. מה שיש. משוט. חבל שצץ מאיפשהוא. יתד שפתאום הופיעה. כל דבר שרק אפשר לתפוס. נתפוס. העיקר להתקיים. למה? ככה. זה הדחף הראשוני.

אבל מה באמת? אין סיכוי. אין שום חבל. יתד. משוט שיציל אותי מלטבוע. מלשקוע במערבולות. מלהאבד לחלוטין בתוך הכאוס של האוקיינוס הסוער. לא קיים כח אנושי וגם לא לא אנושי שיכול לנצח את העוצמה האדירה הזאת.

בעצם אנחנו עומדים באמצע של חידה. תעלומה. מצב בלתי אפשרי לחלוטין. פרדוכס קשוח שלא ניתן לפיתרון.

הנה משוט. הנה חבל. הנה ציפור. הנה כלום ושום דבר..

היאוש עומד מסתכל על הבן אדם משתאה ושואל את עצמו: הי מה קורה פה איך היצור הזה לא שוקע לא משתגע. איך המשוט הזה שהוא תפס בכלל משחק תפקיד בתוך המצב הבלתי אפשרי הזה.

אז זהו. שהוא לא משחק שום תפקיד. זה בעצם מה שקורה לבן אדם כשהוא נמצא תחת לחץ בלתי אפשרי. תחת קושי שלא ניתן להכלה. תחת כח שמועך אותו בלי שום יכולת להגיב. מה קורה אז? מה שקורה זה שהמערכת כדי להגן על עצמה מתכנסת לתוך מקום מוגן. מכבה את כל האורות. סייפ מוד. מצב הגנה. מצב שמירה על ההכרחי והחיוני ביותר לשרידה. מצב דחק פוסט טראומתי. נשאר רק עם הדופק והנשימה. זהו. מקלט גרעיני.

מה עוד נשאר עם האדם במצב ככ קיצוני. ככ דוחק ברמה הקיומית? הדמיון. מתחילים לדמיין. ליצור סרטים בראש. בלי שום קשר למציאות שהרי המציאות היא בלתי אפשרית לפיתרון. להכלה בכלים המצויים. המציאות היא טרגדיה מהדהדת מקצה לקצה. אז שוב. מה עושים במקלט שנוצר? מדמיינים מהו הקיום האנושי. מתוך מה מדמיינים? מה החומר שאיתו עובדים? ממה שמכירים. הנה הבן אדם. בא נלמד. בא נכיר. בא ננתח. בא נחקור. בא נתנסה וכו וכד…הנה פסיכולוגיה. הנה מדע. הנה תורה. הנה שיטות קיום מהמזרח. הנה שיטות קיום מהמערב. הנה קבלה. הנה הלכה. הנה נצרות הנה איסלם הנה בודהה הנה יוגה והנה כל דבר שרק נותן לנו איזה משוט או חבל שאפשר איתו להמשיך להתקיים?

עכשיו. מה מכל זה קשור למציאות האמיתית אודות הקיום האנושי? שום דבר. כלום. נאדה.

לא שזה רחוק או לא מדויק. אין שום קשר! הייתי אומר מדע בדיוני אבל מדע בדיוני יותר קשור למציאות עליה הוא מבדיין מאשר שהאדם מתוך המקלט האטומי שהוא חפור בתוכו המציא שיטות להתקיים ולשרוד כשאין לו שום מושג קלוש למה בכלל הוא מחזיק את המערכת שלו קיימת. מה הסיפור כאן בכלל. למה זה ככ חשוב להתקיים. ובקשר למה בדיוק?

הקושיא היא עצומה. היא חדה מאוד. אין ולא קיימת תשובה מספקת למה בן אדם קיים. למה כל האנושות הזאת. למה כל העולם. על מה כל הרעש.

נצרות ואיסלם זה שיעמום שלא כדאי להתחיל איתו בכלל. תורות המזרח מפגרות ברמה קיצונית מכל מה שהתגלה בעומק היהדות. תורות המערב עדיף להמשיך לאכול המבורגר מאשר לעסוק בהם. הפילוסופים מי שקרא ניטשה יודע מה הם שווים. היהדות הנגלית אין עם מי לדבר. הסודית מדברת בשפת קוד שמעדיפה שלא יבינו אותה העומק הכי גדול שנחשפתי אליו ביהדות גם הכי גדול וגם הכי אמיץ ופורץ דרך ניסח לי בראש משהו כזה: 'סחתין על השאלה. תגלה בעצמך' בקיצור (אבל ממש בקיצור) אין פיתרון. ומה שכן יש זה דמיונות והמצאות שלא קשורות לכלום. תמיד זה נשמע לי שאשכרה האדם משחק עם עצמו בנדמה לי ופותר לעצמו את חידת הקיום. סבבה. מי שיכול לחיות עם זה אני ממליץ. ואני בעצמי כדי להמשיך את הקיום הסתמי נאחז חופשי במשוטים ובכל מה שיש למקלט המדהים שבני אדם יצרו לעצמם להציע (אני לא טהרן ולא בררן) בכללי אני מאוד ממליץ לא לשאול את השאלה שאני שואל כאן.

לא לעסוק בה בכלל. מאוד מאוד עדיף להדחיק. להתעסק במשהו. להתפס על איזה משוט נחמד ולצוף איתו בתוך המקלט. לא כדאי בכלל להוציא את הראש. כי אין למה..זה סתם התעללות.

לי אין ברירה. כך מתברר. נולדתי מחוץ למקלט. לפחות הראש שלי. לא יודע להסביר את זה..אני מתחיל איפה שבדרכ בני אדם מצויים נגמרים. כלומר כאילו אני שואל בתוכי את כל בני האדם: מה הדבר הכי מדהים ומרתק שגיליתם על הקיום? מה הדבר שהכי כדאי למענו להתקיים?

תשובה: זה

אני: מפהק וחוזר לישון. (כמובן אחרי שעות של נטפליקס. זירו ובמבה). זה המצב.