בועט בפחיות

מילים ככ חזקות בעיני. אולי הכי חזקות שנתקלתי בהם. המילים האלה מבטאות את החוזק בעצמו. את הדבר הכי עוצמתי וחזק שאדם יכול להעמיד בתוכו מול מציאות החיים שלו. בגלל שהמשמעות שלהם היא ויתור על כל האחיזות. כל המגננות. כל ה'אמיתות' המוכתבות מבחוץ. לעמוד חשוף לחלוטין מול התוהו ובוהו של הקיום ולתפוס אמת דקה עדינה ועוצמתית ככ שאומרת: אין כלום כאן. רק מה שאתה בן אדם תקבע באופן יזום כאמת תיצור. תחקוק. תתעקש. תלך ראש בקיר כנגד כל המסכים. תאמין לעצמך ולמה שעולה מתוך הכבשן הפנימי שלך. 'תשתול אמת כתהליך אינסופי' זה וזה בלבד תהיה האחיזה שלך. המשוט שאיתו תשוט בסירת המפרש הקיומית הקטנטנה שלך באוקיינוס הכאוס הנורא.

והמושג 'ליצור אמת' או 'לשתול אמת' הוא לא פשטני או מבוסס על בדיות ודמיונות שכל אחד יכול להמציא לו איזה סיפור מהבטן וללכת איתו.זאת לא הכוונה. הכוונה שאדם יצליח לקלף מעצמו את כל האחיזות..כל התפיסות החיצוניות שתכלס הוא חייב להודות שהן לא מספקות את סחורת הצדקת הקיום שלו. רק פירורים שהוא מסתפק בהם כי אין לו שום ברירה אחרת. והולך גם נגד כל ההצעות הרוחניות הקיימות..'אמת שרירה וקיימת שרק צריך לגלותה' חוצב דרכן ושם ללא פחד הוא מסכים לעמוד עירום בקיומו ומתוך החופש והחירות הזאת להתחיל לצייר את ציר החיים שלו. מאיפה הוא בא ולאן הוא הולך ואיפה הוא עומד עכשיו. לשתול אמת ולזרוע זרע שאא להבין לאן הוא יצמח אבל להשקות לטפח ולגונן על השתיל הזה מכל הרוחות החיצוניות והפנימיות.

לא יודע ולא זוכר למה הוא התכוון. אבל הפירוש שלי זה שלהתפתח ברמת האדם שאני זה לסגת. לסגת מכל מה שאני חושב ומכיר ומרגיש. לא צריך להתאמץ בשביל זה. פשוט פוגש את הקירות של המציאות בכל נושא. את הכאבי בטן שכל ענין בחיים עושה לי. את רדיפת המחשבות הציפיות הקולות הטורדניים מבחוץ ומבפנים. וכל פעם שאני פוגש אחד כזה. במקום להלחם. לסגת. לרדת מהענין. להתחפף מהאיזור. למצוא מרחב מחיה בתוכי שלא חייב את הענין ההוא הקשה/כואב/מייסר/מציק/רודף בשביל להתקיים. יש לבני אדם כל מיני תנועות. אחד חייב להשיג כדי להתקיים. והשני חייב לסגת. אם המשיג לא ישיג הוא יושמד. אי ההשגה זה שטח השמדה בשבילו. אם הוא ינסה לסגת הוא ימצא את עצמו משיג נסיגות. אא לברוח. המשיג ישיג ולא משנה איפה הוא נמצא. וכן הנסוג. תמיד יסוג. אם הנסוג ינסה להשיג הוא יושמד בזמן קצר. הוא יופצץ המערכת שלו תוצף בחומר שאין לו אפשרות לעכל והוא יאלץ לסגת. ובאופן פלא גם כשהוא ישיג משהו הוא ימצא את עצמו נסוג. זה נקרא גבולות הקיום שלי. אא לחצות. כלומר אין לאן. זה תמיד יחזור לאותה נקודת כובד באישיות.

את המשיג יותר קל להבין בעולמינו. זה השפה שהעידן שלנו מדבר בה. לעומת זאת הנסוג מדבר בשפה שקרוב לוודאי שגם הוא לא מבין. כי השפה נוצרת במרחב החברתי – אנושי שבה בן אדם גדל. ואם העולם מלא באנרגיה של השגה זאת השפה היחידה שכולם יכירו. לך תחיה עכשיו כ'נסוג' בעולם של משיגים.

להבין. הנסוג נתפס כנסוג כאנטי משיג. כצל של המשיגים. הוא לא נתפס כישות וכתנועה ממשית שיש לה זכות קיום. הנסוג פרויקט חייו בעצם זה לחיות. להעמיד כל רגע את הקיום שלו מחדש. לפלס לעצמו קיום נסוגי בתוך סביבה שעסוקה בלהשיג. זה גורל לא פשוט. אבל האתגר העצום מביא איתו הבנות מעמדי חיים וקרקעיות קיום בלתי נגישות בעליל ואין שום דרך להגיע אליהם כשהקיום שלך עומד רק על השגה. הנסוג זאת חלקת אלוהים פלאית שקיימת בסוג של נס בעידן הזה. זה שטח השמדה תמידי ומפואר אמנם אבל זאת ברירת המחדל היחידה שיש לנסוג.

כשהנסוג מתחיל לתפוס שהוא כזה אז הוא מבין שמה שנחווה אצלו באמת כנסיגה כהעדר התפתחות ותנועה זה רק המצג הראשוני והשטחי ביותר של חווית הקיום של הנסוגים. מה באמת קורה? הנסוג זוכה לפגוש פנים אל פנים – לרגעים – את שורש הקיום. את קרקעית הקיום. את היכולת לצחוק באמת. להרגע באמת..ועוד דבר עיקרי. הנסוג מעמדת הקיום שלו יכול לזהות בקלות את הכוחות הפועלים על בני אדם אלו שמושכים אותם וגורמים להם להאבד לתוך חיים שלימים של דמיונות. לפעמים זה דמיונות עמוקים ושורשיים מאוד. מורכבים מאוד לזיהוי ותפיסה. אבל יש שקרים בעולם שאא לעלות עליהם בלי שאתה נסוג בתוכך. בעמדה הבסיסית שלך.

נכון גם הנסוג יכול להאבד לגמרי באיזה שקר עצום שהוא משקר לעצמו. אין לאן לברוח מהשקר בעולם שהשקר הוא המלך. אבל אני כאן מתאר עמדת חיים לא מצויה. בעצם לא התחלתי להגיד מה התוכן של הנסוג. ממה הוא מדבר. לאן הוא נסוג.

התוכן של הנסוג אומר שכמו שזה מונח ככה זה אמור להיות. אין שום צורך לשנות. להזיז. זה שער תפיסה שבנוי מחוסר יכולת אנושית לזוז ולהשיג והוא אומר אכן כך אל תזוז ואל תשיג. האדם לא נברא בשביל לזוז ולהזיז ולהשיג. הוא נברא בשביל דבר אחד 'נעשה אדם לשבת על הכיסא' – לשבת. האדם בשורשו הוא מלך. הוא מצווה ולא מצווים עליו. הוא מזיז ולא מזיזים אותו. הוא קיים ואין שום דבר שהוא צריך בשביל להתקיים. דברים מגיעים אליו הוא לא מגיע לדברים. ההשגות באות אליו שהוא ישיג אותם ולא הוא רודף להשיג. השפע נשפע עליו ולא שהוא צריך לחפש את השפע. העולם סובב סביבו. החיות באות אליו כדי שיתן להם שם ותכלית. האדם הוא חותם על הדברים. אם הוא מכיר בהם הם קיימים. זאת עמדה טבעית ונינוחה שבה האדם האמת נמצא. כל התוכן הרוחני וכל הרדיפה והטירוף של ההסטוריה האנושית מה שמניע באמת את הכל. שורש כל התנועות כולן זה למצוא את האבידה הזאת. ה א ב י ד ה. את הכיסא הזה. את ההתחלה של הכל. את הרגע האצילי ביותר שקיים. רגע בריאת האדם.

לא שיש שם איזה משהו מיוחד. אין שם כלום לדעתי. פשוט חידת האדם ותכלית בריאתו וקיומו רק שם יכולה להתחיל לקבל פירוש סביר.

רק שם אפשר להתחיל לדבר באמת. לשבת עם היוצר ולדון איתו בדברים רציניים. כל השאר נראה לי מגוחך וחסר תכלית ראויה. כל השאר מרגיש לי כמו ביזבוז זמן אחד גדול. אם אין פגישה רצינית של היוצר עם הנוצר אז על מה יש לדבר. על מה לבסס את הקיום. הכל דמיון.

(ניטשה, הרצון לעוצמה)

יש התרחשות תת קרקעית מדהימה בעוצמתה בעולם. מלחמת עולם. בין שתי מעצמות ארהב וסין.

יש ספר שלם שמתאר איך סין מתכננת לכבוש את פיסגת העולם ולהפוך למעצמה השלטת אחרי שתפיל את אמריקה הגדולה.

מה שמענין זה שהאסטרטגיה של ארהב וסין שונות בתכלית אחת מהשניה במאבק איתנים הזה. ארהב כמובן דוגלת בעוצמה צבאית חד משמעית ויצירת יתרונות צבאיים התקפיים ששמים אותה בכמה רמות בעוצמה. בסדרי גודל הכוחות. במודיעין מטיל אימה. אסטרטרגיה של ה'ביריון השכונתי' שאיך שרואים אותו מתקרב כולם זזים למערות להתחבא. כי אף אחד לא רוצה שמאות טילי טומהוק שמשוגרים מנושאת המטוסים 'אדמירל נימיץ' שחונה מול המדינה שלו תשמיד את כל בכירי הממשל והצבא ובנינים אסטרטגיים בכמה דקות הכל קורס. זה כח שמייאש אותך מלהתחיל בכלל לחשוב להתקומם.

לעומתם יש את סין. הסינים מצטיירים בעולם כתרבות של קונג פו ורוגע פנימי מקדשים עתיקים וחכמה סינית עתיקה. זה חלק מהאסטרטגיה שלהם. הסינים הם אסטרטגיים במובן המהותי של המילה. הכל אצלהם זה אסטרטגיה. מאבקי כוחות ושליטה ותיכנון ארוך טווח של מהלכים מתוחכמים איך להפיל את מי שהם הגדירו כאויב שלהם. אחד מהכללים אומר 'לגרום שאננות אצל האויב' עוד אחד אומר 'תנשום. זה יקח זמן. המון זמן' עוד אחד 'בזמן שעובר אתה לא נרדם! לעולם! אתה ערני ברמה קיצונית על סף הפרנויה שהאויב לא יאגף אותך ולא יעשה שום מהלך שלא שמת לב אליו ושלא נתת לו מענה בתיכנון הארוך טווח שלך' עוד כלל אומר 'לעולם אל תחשוף את כוונתיך האמיתיות' זה אומר לייצר דרכים בהם אתה מתקיים במישור שלא גורם לאף אחד לחשוד שאתה מהפכן. שאתה עומד לשנות כאן את התמונה במגרש. זה מתוחכם וערמומי מאוד. שומר על עמימות.

בזמן שעובר עד להתהפכות המצב 'אתה שואב את כל מערכי הכוחות. הטכנולוגיה. המודיעין. הפיתוחים הכי מטורפים של האויב בדרכי שלום ובדרכים מתוחכמות אחרות. כמו הצעות נדיבות לשיתוף פעולה. או כריתת בריתות משותפות כנגד אויב שלישי.

בחשאי. בשקט בשקט בדרכים לא מעוררות מדון סין משתלטת על העולם המפותח. קונה מאחזים ומדינות שלימות בכסף שלה. קונה נכסים אסטרטרגיים ושותפיות עיסקיות מכריעות ברמה עולמית.

המאבק של סין לכיבוש העולם נקרא בסתר הנגלה 'מרתון מאה השנים'. מבינים מדובר פה על תיכנון על ויכולת להחזיק אסטרטגיה של עשרות שנים קדימה. ממליץ מאוד על הספר 'מרתון מאה השנים' – האסטרטגיה הסודית של סין להחלפת ארצות הברית כמעצמה החזקה בעולם'.

אני סיני. כלומר המלחמה שיש לפנינו היא מול איתני הטבע. איתני התפיסה. האלוהים השליט בכל. התפיסה השלטת. זה לא דבר קטן. זה אתגר מטורף. והכוחות שעומדים מולינו הם לא פארירים הם בעלי הכח. ואם תראה התנגדות הם ישלחו את הגייסות לטפל בך יופי.

מדובר פה על אסטרטגיה. על מאבקי כוחות אדירים. על לעורר את כל הנשמות האדירות העתיקות. את כל הכוחות האגדיים לטובתינו. זאת קריאת גיוס. לא בהלת מלחמה. אנחנו יושבים במחתרת הסודית ביותר שקיימת ומתחילים ללחוש אחד לשני על דבר מרד העולמות.

המציאות בשלה לגילוי. יש עוד דברים לעבור. אבל המצב הכאוטי מאפשר לנו בכלל להעלות אפשרות למרד. לצאת ולומר המלך הוא עירום. האלוהים וכל האמונות והמוסר שהתגלה עד כה הוא אלוהי שקר וכזב. לצאת ולומר שהאדם נמצא במרכז ההתרחשות ואין שום כח שיכול להכתיב. אלא הוא מכתיב את ההתרחשות. לצאת מהכיפוף. לצאת מהפחד. מהתפיסות הקטנות של השרדות נפשית וגשמית. להודיע לצדיקים שאנחנו לא עובדים אצליהם אלא הם עובדים אצלינו. להודיע למשיח שהוא מוזמן לדון איתנו באיך לקדם את הענינים. בכלל להעמיד עמדה אנושית של עוצמה ולא של ילדי כאפות של הגורל או של תפיסה מסוימת. להסביר לר נתן ורבינו ולרב קוק ולכל הצדיקים שהחזיקו מעצמם שהם גילו משהו משמעותי לנשמות שהם פה בשביל לעבוד ולא לרקוד על הדם שלנו עם התורות היפות שלהם. תנו עבודה כפרות או שנעיף אתכם חזרה לארון הספרים המאובק. אנחנו פה זמינים שישחררו עלינו את סודות המלחמה ואת העצות והעוצמות להלחם. להוציא את צפונות ליבנו את הפועל. למצוא צדק לקיומינו עלי אדמות.

והכל זה אסטרטגיה! אתה לא רוצה למוטט את האויב לפני שלקחת ממנו את כל מה שיש לו. ואז הוא מתפורר מאליו. וכשיגיע הזמן והוא יהיה ככ חלש מבפנים. וינסה להתקומם ולהגן על עצמו. הוא יגלה שחונה מולו נושאת מטוסים בגודל של יקום. והוא יגלה עוד משהו… שהוא כבר מושמד. מזמן. וכבר המון זמן הוא חי בחלום של עצמו.

והכתיב והשבות אל לבבך? הדא הוא דכתיב חלס עם הרעיון המזיק הזה שכל דבר שלומדים צריך להשיב אל הלב. מה עשה לך הלב שלך שאתה מביא לו לימודים שלא קשורים אליו בכלל. שחרר אותו. תן לחיות. מרוב פחד והתנגדות לחיים עצמם פיתחו שיטה איך שאתה לומד משהו מהר תדחוף את זה ללב שלך. תחדיר לעצמות. תכניס לנפש. תיקח את זה אישית. תתקן את המידות כדי שתוכל להתאים את עצמך לתוכן שלמדת. הינדוס תודעה ממש. רק שלא חלילה יקפוץ לך החיים עצמם מהמרתף שהם קבורים ורק שלא תהיה פנוי לרגע מכל חומר ואג'נדה שמישהו החליט שאפשר להשתלט על מוחות בני האדם איתה. אז לא! לא משיב שום דבר ללב שלי. לא לנפש לא לשום פתח אצלי. תשארו בחוץ עד שתעברו סינון ומיון והפרדה מקליפות ומשדים מזיקים. שתופסים אכבר טרמפים על תכנים רוחניים נאצלים. דוקא שם הם נתפסים וזורמים כל הדרך לתוך המערכת הפנימית של הבן אדם ומשם הם מתחילים להשמיד אותו מבפנים.

כלל ראשון. החשדה. חוסר אמון. כלפי כל תוכן שכל כך בטוח בעצמו. שיש כלפיו הסכמה רחבה. עצור משחק. הזדהה. לאן פניך. וכו וכד.

בקיצור למדת משהו? שמעת משהו? משהו יפה. דיבר אליך באותו רגע. מדהים. תהנה. תרויח. מעבר לזה להשליך. לעבור. לשכוח. להמשיך הלאה. לא לתת לתוכן כלשהוא להפוך למשהו שרודף אותי. שמנסה להכניס אותי אליו. להתלבש עלי. להשתלט על החופש על חירות האישית.

השער הראשון להתפתחות. להיפתחות. להתרחבות. ליציאה ממיצרי המחשבה והדעת הוא היכולת להשליך אחרי גווי כל לימוד שלמדתי או שלימדו אותי. חינוך. הדרכות. עצות. מקובלות חברתיות. דמויות רבות השפעה. מסורות.

להפסיק להתייחס לכל דבר שאני לומד בספרים קדושים או לא קדושים. ברצינות. בהתניה בלתי מודעת שמה שכתוב זה אמת. זה נכון. וזה נכון לי במצב שלי כמו שאני. לפתח נפרדות. נבדלות. ביני לבין החומר המוטח עלי מכל עבר. ובעיקר זה שהוזרם לתוכי בשלבים הצעירים של ההתפתחות האישית…כשהייתי חסר הגנה בעליל

כשאדם משתכנע שהוא קטן. זקוק להשפעה. למישהו שיפרוס את חסותו עליו אז הוא נח להשתלטות. ויש בעולמינו הרבה כוחות שישמחו להשתלט עליך. האמון הבסיסי ביותר של האדם בעצמו זה שהוא יסתדר. מה שלא יהיה הוא ישרוד..הכל. פגשתי איש גדול בחיי. שמעתי 400 שנה שיעורים מכל הסוגים. נחשפתי לתורות מטורפות. השתכנעתי שבלי המנטור או הרבי או המכשף כלשהוא אין לי חיים. סבבה. יש לי חיים בלי כולם. עדיף חיי חושך אבל הם שלי מאשר חיי תלות ועבדות מורמים ונאצלים אבל הם לא שלי.

תעלה על האוטו החבוט שלך וסע. תן גז אחי. שים מוזיקה. פתח חלון וסע. תעשה לעצמך רגעים פשוטים של הנאה של קורת רוח. של הישענות אחורה. תהנה מעצמך הפשוט. ממה שיש איתך. מהמגנום. מהחלבה. מהקפה. מהסיגריה הקטנה. תהנה מהחדלות. מהיותך קטן וחסר אונים בקשר להכל. תתחפף מכל הרעיונות שרודפים אותך להיות משהו. להיות מישהו. שחרר. לרגע קטן וחסר כל משמעות. את הכל. תנשום את היותך אתה.

העוגן הזה התחושה הפנימית שיש לי מקום שבו אני חף מכל דבר שקשר את עצמו לקיום שלי. והידיעה שהקיום שלי לא תלוי בשום דבר מכל אלה. זה השער ליכולת לשחרר את כל ההשפעות והלימודים. לתת להם לחלוף על פני. ולדעת היטב שאם יגיע משהו שנוגע אלי. שבאמת יתרום לי משהו. ישדרג אותי באמת הוא ישאר איתי. הוא יהפוך להיות שלי. לא ישאר בחוץ לרדוף אותי. אלא ישקע בתוכי בצורה שלא אשים לב בכלל…ככה לומדים. ככה מתפתחים. ככה נלחמים כנגד כל מה ומי שמנסה לגנוב את הדעת שלי. לחתור תחתיה. תחתי. לערער את החירות שלי.

אין זה מפוצץ את המח מחריב את העולם ובונה אותו מחדש במשפט אחד הדיבור הזה. כמובן למי שמקשיב למה שאומרים לו….שומע…מקשיב!!!לא מקשיב למה שכבר מצויר לי במח. ולא מקשיב למסגרות החשיבה המשעממות שאני כלוא בתוכן. לא מקשיב לצימצום ולטימטום ולשכנע את עצמי ברעיונות ש20 שנה כבר נאבדו מן העולם אבל עוד לא עידכנתי תוכנה. בשביל מה לעדכן בכלל. נעים לי בתוך התוכנה המפגרת שלי. אני מכיר הכל כאן. כל דבר במדף שלו. הכל מסודר לי על המדפים בארונות. כל ספר במקום. כל תבנית חשיבה נבחנת לפי המדפים הצרים של המכולת הקטנטנה שבניתי לעצמי…בלא משים. בלי כוונה בכלל. להפך אני משוכנע שאני שייך לדבר גדול. לתהליכים עצומים. לגאולת ישראל. אבאלה בא כפרה. דבר גדול באמת לא שייך אליך כבר 4000 שנה. אף פעם לא התקרב אליך ממרחקי היקום ריח צל הדף קל של דבר גדול באמת. למה אתה שואל? כי אתה לא קיים במציאות. בזמן שכל החבר'ה עשו כבר רישיון קנו לעצמם מכוניות עם מנועים מפלצתיים והם דוהרים בכבישי היקום האמיתי. אתה עדיין על השטיח בחדר בונה לעצמך מכונית לגו קטנה וצבעונית ומסיע אותה על הבלטות הקרות של הבית הלוך חזור. ועושה קולות של מכוניות. אממה. באים הדעתות של הצדיקים האמיתיים ומסתכלים על הילד המתוק הזה שמשחק במכונית לגו. אבל הם רואים עוד משהו. רואים את הכאוס העמוק והעצום שמסתחרר כמו הוריקן אינסופי סביב הילד הזה. מנסה לנקוש על דלתות ליבו. להעיר אותו מהחלום. להחריב את חייו השלווים. לרסק את קיומו הענוג. ובאים צדיקי האמת שולפים את חרבם חרב הנצח להלחם בהוריקן הכאוס הנורא. הקפוא האכזרי. יד אחת בחרב הנצח ויד שניה אוחזים בילד למלט אותו למקום מבטחים. רק הפעם. עוד מרתף אפל. עוד דירה נטושה. עוד מדבר שממה. עוד מילוט ועוד העיקר שלא יגע בו הכאוס השחור. להורגו.

הילד אכן הבין בחושיו שמשהו קורה סביבו. שסערה רוגשת מסתחררת סביב הקיום המוזר שלו. והוא חש בעומק עמקי ליבו. במקום שאין שום גישה אליו גם לא בשבילו עצמו. שיש קיום אמת. שהלגו שמשחקים בו בני אדם והם בטוחים שזה הדבר האמיתי. זה נחמד. זה אכן נעים ומוכר אבל זה לא זה. הוא יודע. אבל הוא יודע עוד דבר.שהדבר שהוא מחפש לא נמצא מעבר להרי החושך. שהרי הוא כבר חצה את הרי החושך והמשיך הרבה אחריהם. זה נמצא. אבל מה שמהדהד בתודעתו חזק ככ זה עוצמת הריחוק שלו מקיום האמת. עוצם עומק המרחבים האינסופיים שמפרידים בינו לבין מה שהוא יודע עליו. היד שאחזה בו אמרה לו שיש לו קשר לזה. משום מה.

בא ר נתן ומגלה סוד שאא לגלות. סוד שגם אחרי שמגלים אותו הוא נשאר סוד. במהותו הוא רק הולך ומתחבא. מן מנגנון מוזר כזה של ישות רוחנית שאא בשום אופן לחשוף אותה. אבל כוס אמק ימות העולם ונתפוס את הסוד הזה נפוצץ לו את הצורה ונגיד לו שיפסיק לשחק איתנו משחקים של סודות כי אנחנו כאן מתים והוא חייב לגלות את פניו לנשמות שרוצות בו. חייב!!!

אומר ככה. מה הקריסה של אדם הראשון? איפה התפנצ'ר הבלון שנקרא אדם הראשון לעזאזל. מה עובר עליך בן אדם. אתה אדם הראשון אתה לא יכול רגע אחד בלי ליפול. תן דוגמא לבאים אחריך. תתנהג יפה. לא. אני בן אדם ואני אפול כמה שבא לי ואני לא סופר אתכם את כל האנושות שתבוא אחרי לא רואה אתכם עם טלסקופ כוכבים אפילו. מי אתם שתשפטו אותי כל ההסטוריה. מאיפה באתם שוכני מערות. אתם לא בליגה שלי בכלל. אני יציר כפיו של אלוהים בעצמו…מאיפה אתם יצאתם?? בקיצור קצת היה לי צורך לצעוק על האנושות בשם אדם הראשון…

אומר ר נתן. אדם הראשון היתה לו בעיה בענין שנקרא 'אמונת חכמים' שו? מה? מי? מי זה? איפה זה? בקשר למה זה? לא משנה. אין לי מושג קלוש מה זה אומר אמונת חכמים. אבל התרגיל חשבון הוא פשוט. יש חכמים. אתה צריך להאמין בהם. תאמין בהם יהיה לך טוב. לא תאמין לא יהיה לך טוב. ככה פשוט. נגמר השיעור חשבון. לא מענין. הלאה

מקשה ר נתן שאלה פצצה. מה פצצה. מוריד מקלט אטומי עם השאלה הזאת. אומר בחייאת איך אדם הראשון תהיה לו אמונת חכמים?? אין עדיין חכמים בעולםםםםםם!!!!!! במה יאמין המרבון. המסכן שלנו אדה"ר. במה????

ר נתן ממשיך. אךךךך דעת של ניצחתי ואנצח. בא נלמד ללמוד. מר נתן. רואה קושיא פצצה. קיר בטון אין מעבר. לא הולך מסביב מהצד. ממשיך דוך לתוך הקושיא. ומביא אכבר סוד.

מה עושה אדם כשאין לו חכמים להאמין בהם? מאמין בעצמו!

השורש של אמונת חכמים זה שאדם מאמין בעצמו. אמונת חכמים זה קביים. זה עזר. זה שלב ביניים לדבר האמיתי. שהוא שאדם אשכרה מוצא בעצמו טעם אמיתי לחיים. מוצא בעצמו הצדקה אמיתית לקיומו על פני האדמה. חף מכל דמיון. נקי מכל רעיון רוחני מעמיק ככל שיהיה. חף מהכל. חף גם מעצמו. אז יש אפשרות שיהדהד בתוך הוואקום הזה משהו על דבר הקיום האמיתי.

נכון. שתי מושגים שהם על פניו דוחים ומצחינים ברמות על. מושגים שהתלבשו עליהם כל הקליפות שבעולם. אמונת חכמים ואמונה בעצמו. אא בכלל לשמוע על שניהם. אבל צריך לזכור שר נתן הוא לא המדריך שלנו בבני עקיבא. וגם לא הרב שלנו בישיבה החמודה שלמדנו בה. מדובר פה על סדרי גודל של דעת בלתי נתפסת בעין אנושית בעליל. מדובר פה על 'שפעם אחת אמר. שהתורה שהוא מגלה היא נמוכה אלפים ורבבות מדריגות מכפי מה שהשיגה במקומה העליון…להלביש ולהוריד דברים קדושים ודקים ורוחניים מאוד. להלבישם בלבושים רבים וצמצומים עד אשר יהיו הדברים שוים לכל נפש…"

זה המשפט הכי מצחיק ששמעתי. הרי מי שקורא בתורות המולבשות והמונמכות האלה גם לא מבין כלום. אז מה שווה לכל נפש כאן?? תגיד לי!!

אבל לעניננו התורות הקשות ככ להבנה והעמוקות והמסובכות האלה הם רק הלבוש המונמך אלפים ורבבות מדריגות…או.קיי. הלאה לא מענין. מה כן מענין. שהדבר הזה בא ואומר לך אמונת חכמים? תאמין בעצמך כפרה. שם תמצא גם את כל החכמים מחכים לך שתתן להם גם להיות שותפים במפעל שלך…מה נרמז לנו בקפלי המילים בעצם. שורש כל האמונות זה שבן אדם מצליח לפצח את הכספת של עצמו. להצליח לשמוע הידהוד מהתהום האנושית שפעורה בתוכו ולתפוס לרגע. לא יותר. את הקוד המהפכני שביצירת האדם. זה יצירה טריקית פסיכית חמקמקה ומתעתעת. ויאמר אלוהים נעשה אדם. והאדם משוחח עם עצמו והיינו כאלוהים יודעי טוב ורע. אדם לשבת על הכיסא. הלו מי יושב על הכיסא אלוהים או אדם? הלו מי אחראי פה על הילד הזה? הלו ילד מי אבא שלך. למה אתה לא מסופר. ולמה אתה הולך יחף?

בקיצור הבנתם…או שלא. מה? אה. טוב נפלתי לאיזה תהום…אין לי לאן להמשיך מכאן…

הכתיבה הזאת. עצם זה שיצרתי לי מקום לכתוב והנה אני כותב. ממש יוצא לי דברים בכתב. זה אירוע מאוד משמעותי בשבילי. נקודת ציון. הרבה מאוד שנים לא קרה לי משהו בסדר גודל הזה. ככה זה נחווה אצלי..אני בא לומר שאצלי זה לא משה צדדי שקורה.
עכשיו. בהתאם זה מעורר אצל אדם כמוני המון כיוונים ומחשבות וחששות. זה בסדר אני חי עם זה. זה מענין לי להקשיב למה שזה מעורר בי.
אחד מהקולות זה למה הייתי צריך לשתף עוד אנשים – חברים. אמנם חברים טובים. אבל עדיין הדברים שאני כותב הם לרוב מופרכים מהחשיבה המקובלת והם מרגישים לי בכלל לא דברים שצריכים שיתוף. לא דברים ששייך להם קהל כלשהו. לא יודע. זה משהו שהייתי רוצה לדון בו איתכם.

נקודת המוצא שלי לכתיבה בבלוג הזה שפתחתי הוא ששם אני חופשי לחלוטין. אני מתפרע ומוציא כל כל מה שמסתובב לי במח. הכל. בלי סדר. בלי עריכה בלי הקשר..ככה מה שבא יורד לכתיבה בשטף. וגם בלי מחשבות חוץ – איך זה נשמע. זה ראוי. זה מתחשב עם המצבים של בני האדם. זה מידי כפרני. זה מידי חצוף. זה מוגזם. זה ביטויים שלא אומרים. וכו..כל אלו הם קולות שיש לי בתוך הראש כל השנים כשאני במגע עם אנשים.
ופה החלטתי לשחרר. מן מקום מוגן לביטוי חופשי שלי…
אז הדבר האחרון שאני רוצה זה שתרגישו שאתם קהל שבוי שחייב להגיב. לאהוב או לבקר ולהעיר…
סתם כחברים לדרך הייתי שמח לדון איתכם בחוויות הכתיבה ובתוכן לפי מה שעולה…

בקיצור כמו שאני מרגיש חופשי לגבי הכתיבה. תרגישו חופשי לגבי השותפות בבלוג הזה.

לא יודע. הייתי צריך לכתוב את זה. יש לי צורך חזק לשחרר ציפיות במערכות יחסים שאני נמצא בתוכם ומשליך את הצורך שלי שלא יכניסו אותי לשום משבצת על אחרים…נו. שיהיה.

בניסוח ודאי ומלא ביטחון. וזה נכון אני ודאי ומלא ביטחון באותו רגע שאני כותב את הדברים. אבל מהות התוכן. מהות מה שיוצא לי בכתיבה זאת זעקה. שאלה. קושיא. התנגדות לכל מה שזז. רוצה לזוז. מנוע מלזוז ושיזוז אי פעם.

אי מאוהב בשאלה. לא ככ אוהב תשובות שלרוב מאכזבות. מראות תקווה לרגע ונעלמות עם שטף הגלים. בכללי נוצר לנו יחס שלכל שאלה צריך וחייב להיות תשובה. לכל חידה פיתרון. לכל סיפור יש הפי אנד. לא יודע לא מדבר אלי. אני מעדיף לחיות בקושיא עצומה כל חיי מאשר לכסות את עצמי בעלה נידף של תשובה לא מספקת.

וכן. לא חייב תשובה לכל שאלה. להפך יש סוג שאלות תהומיות שאא שתהיה להם תשובה אחת או ספציפית…השאלה היא עמדה נפשית. היכולת להקשות על כל העולם ואישתו קושיא פשוטה. להגיד שמשהו לא מסתדר. לא מתיישב. הערוץ הפתוח הזה שיכול להגיד בכל רגע. הלו. המלך הוא עירום. זה המבוקש. להיות פתוח. לא נעול. לא כלוא בתפיסות. לא מחויב לחינוך ולנורמות שירשת. אמנם כמעט בלתי אפשרי להשתחרר מהם. אבל החופש הפנימי מאפשר לך לפחות להיות מסוגל לראות אותם. לראות את מה שאני מייחס לו ככ הרבה חשיבות. ואז לקלוט שאולי זה בכלל לא חשוב. אולי כוחות שגדולים ממני שמו עלי את רשת הקבעונות האלה ואני רשאי להפרד מהם.

להיות מסוגל לראות את העובדה שאני כלוא ולכוד. זה מצב מאוד מפותח וזה השער להפתח לקורטובי אמת שיבואו לבקר אותי מיד פעם.

לחיי השאלות בלי התשובות!

שלכל דבר יהיה תכלית. שיש הסבר. שבריאת האדם והעולם נועדה לאיזו תכלית לאיזו משמעות נסתרת.

שהכל לטובה. שישנו בודאי. שיש פירוש לכל הסבל. שההסטוריה צועדת לאנשהוא. שהאדם יש לו יעוד אלוהי. יעוד שהקיום יודע את מטרתו. שיש גאולה. שיש יעד סופי. שאלוהים תיכנן משהו לגבינו. שיש בכלל אלוהים או שאין כזה. שאני מאמין. שאני אתאיסט. שאני או זה או זה. שאם אני מאמין אז יש משמעות ואם אני לא מאמין בהכרח שאין משמעות והפוך

שאם אני מאמין בהכרח שיש משמעות. מי אמר. למה חייב. הנה אני מאמין באמונה שלימה יציבה וקיימת באלוהות ביצירת העולם והאדם. בכח עליון שמסובב הכל ומנהיג את הכל איכשהוא באופן מאוד נסתר ונעלם. ויחד עם זה בכלל לא ברור שיש לכל החרא הזה משמעות. כיוון ויעד. לא לאדם ולא לעולם. זה גם לא מענין ככ.

תבנית חיפוש התוכן והתכלית והמשמעות זאת תבנית אחת. אפשרית. שניתן להסתכל דרכה על מה שקורה.

בואו נבין דבר מאוד בסיסי. האלוהות לא עובדת אצלינו. היא חופשית לחלוטין. היא גם חופשית מהחופש שאני מגדיר לה ברגע זה. תורת משה למשל היא רק אחת האפשרויות אחת ההצעות אודות האלוהות וקשריה עם האדם והעולם. זה חייב להיות ככה. אא לכלוא אלוהות. גם לא משה רבינו. זאת נבואה. נבואה בהירה. מדהים. בא נמשיך. הלאה. מה יש עוד.

משה רבינו חצב דרך. גילה יבשה בתוך האוקיינוס של הכאוס. כל הסיפור כולו. זאת הצעה לאדם. הנה קח. תראה יש דרך בים.

עכשיו נשאל. זאת הדרך היחידה? זה חייב להיות ככה ורק ככה? אלוהים מחויב רק לזה? נכון אלוהים הוא גם חופשי להתחייב. אבל קודם כל הוא חף מכל תפיסה שלנו. אז יש לנו כאן הצעה לסדר. תוכנית עבודה לאדם. לעולם. אני בעד תכלס. וחלק מההצעה הזאת זה שהיא תציג את עצמה כבלעדית. זאת התורה אשר צווה משה את בני ישראל. סגור נעול ונצור. גם זה מקובל עלי. זה חייב להיות מחויב. זה לא גן שעשועים כל אחד עושה מה שבא לו. זאת הדרך. הנה ההתגלות. זה המסר. הנה הספרים. הנה דמויות המפתח. הנה הסיפור. זאת ההסטוריה לשם היא צועדת. אלה המצוות..אלה החוקים זה המוסר. כן ככה זה חייב להיות מצוייר. זה רציני. זה יסודי. זה עד הסוף. וזה גם אמיתי. חד משמעית. אבל…

דבר אחד זה לא. זה לא הכל. זאת רק אפשרות. יש עוד. אינסוף אינסוף דרכים והתגלויות. הנזק העיקרי והשורשי שיש בלתפוס את הצעת משה רבינו כוואן אנד אונלי אחת ויחידה היא שזה מיד מפיל אותנו לתפיסה כלואה. מעגלית. שמשכנעת את עצמה. שמחויבת לתכתיב. שחל עליה עול ולוקח ממנה את כל חדוות היצירה והמחשבה החופשית האמיצה הפורצת והמחדשת באמת. סר חן האדם מעליו. הוא אסיר של התפיסה. ולא רק הוא אלא האלוהות שבמוחו ובליבו אסירה. "מלך אסור ברהטים" ברהיטי המוחין. המלך כלוא בתוך מחשבותיו של האדם. זה חטא השבטים כנגד יוסף. לקחו את השכינה בשבי. השביעו אותה לא לגלות ליעקב את הורדת יוסף לבור. ולמה הם עשו את זה? כי הם חיו בתפיסה שיוסף הוא מחוץ למשחק. הוא פסולת שצריך להפטר ממנה. הם הפרי והוא קליפה. זה היה בירור חריף מאוד. סיכמו להרוג אותו. הם יודעים מה אלוהים מתכנן. מצטייר להם שהם בפנים. הם על הגל. להם יש רשות להתנשא על יוסף ובני השפחות. הם בטוחים בעצמם ככ עד שיש להם רשות להרוג את יוסף!!! והשבטים הם לא אנשים רגילים. הרי הם קודש הקודשים. אנשים שאין לנו בהם השגה בכלל. ברמות של העוצמה והשורשיות והחיבור שלהם לאלוהות חיה וקיימת. ופועמת בהם האמת בווליומים מחרישי אוזניים. כל אחד יושב על שורש עמוק של גזע מדהים שאחריתו תתגלה רק בעתיד הלא נראה לעין. בקיצור להגיד שהם היו נביאים ובעלי רוח הקודש זה הקטנה משפילה. נבואה שייכת לדורות נפולים שבאים אחכ. הם היו חלקי עצמות אלוהית ממשית שמתגלה פה בארץ. כל אחד מהם. והם תפסו שיוסף הוא לא במגרש. צריך להפטר ממנו. וכשהם יודעים משהו הם קובעים! אין סמכות מעליהם. הם מכתיבים את ההסטוריה! הם מחליטים. הם בעלי בית. זאת הרמה וזה הסדר גודל של השבטים.

ולתוך כל ההר געש הזה נכנסת יד נעלמה ומלמדת אותנו שיעור מטלטל. מזעזע. שובר ומרסק כל תבנית. ואומרת לנו ככה נכון. אתם יודעים. ואין עליכם סמכות ואתם תקבעו את מהלך ההסטוריה במעשיכם. אבל כל מה שאתם יודעים זה רק מה שאתם יודעים. זהו. זה לא הכל.

יש עוד. והנה אני באה והופכת לכם את כל התפיסה על הפרצוף ומסובבת לכם כזאת כאפה ארוכת מהלך ומצלצלת עם יוסף שלא דמיינתם בבטחונכם שיש בכלל אפשרות כזאת. שבסוף יוסף עולה ומסובב את כל השבטים כזה סיבוב ועושה להם סחרחורות עד שאתם משתחווים לו וקולטים שבכלל לא הייתם בכיוון.

שיעור מדהים במה זה לא לתפוס את התפיסה. אני רשאי לתפוס מה וכמה ואיך שבא לי ולצייר מה שבא לי או מה שקראתי ולמדתי במשך שנים מפי סופרים וספרים. הכל סבבה. אבל אל תכתיב לעולם לכאוס איך לכאס את עולמו. תלמד מיוסף ואחיו לשחרר את המלך ממאסריו.

לך תדע אולי יתחשק לו לגלות לך את מהלכיו…

ציור הכוונה איך אני תופס את הדבר במח שלי. אחד המעכבים מהתפתחות הוא החזקת ציורים. כלומר קיבעון. ככה זה. תפיסות נוקשות לגבי איך דברים אמורים להיות. לעבוד. לקרות. פרשנות לאירועים. תפיסה נוקשה לגבי עצמי. לגבי מערכות היחסים שלי. קיבעון ביחס לציור האלוהי הוא אחד השורשים העצומים בעיכוב הבן אדם מלצעוד בשערי האמת אודותיו. יש לי הרבה מאוד מה להגיד בנושא ואיך תודעת היהדות שהיא זאת שמתיימרת להכתיב לנו את ציורי האלוהות המחייבים והאמיתיים. עד כמה היא בעצמה נפלה חלל והפכה לעבודת אלילים קשה מנשוא ורחוקה ומרחיקה בלי שיעור כל אדם הבא בשעריה מכל זיקה לאמת בסיסית שלא לומר עמוקה ושורשית. תודעת היהדות שמלמדים היום בכל מקום ואתר היא הדבר הכי רחוק מאלוהות מבירור האמת אודות האדם ובטח מעידודו להתפתח ולגלות את שורשיו.

המילים 'תודעת היהדות' לא יודע מאיפה המצאתי אותם. זאת דרך מכובסת להגיד – תורה ומצוות – לימוד מסורתי כיצד לחיות כיהודי דתי כשר ושמח. ואם נוסיף על זה את כל החבילה של קהילה דתית. השתייכות חברתית(שלא לומר מגזרית) קוד לבוש. ולימוד במוסדות שהחברה הזאת ייצרה. הליכה בתלם. אז הרי לנו מתכון להשאר שפוי ונורמלי אמנם. ואפילו לקבל ציון לא רע אצל אלוהי העיברים. אבל רחוק מאוד מאוד מלהיות שייך לגילוי של משהו אמיתי. חודר. נוגע באמת בשורשי החיים של האדם.

זה כמו לחשוב שאם אני זכיתי להיות בתיבת נח החמימה והנעימה בזמן שהמבול משתולל בחוץ ומטביע את הכל בטירוף. אז אני סבבה. והכל איתי בסדר. זה באמת נכון. אני סבבה והכל בסדר איתי. אממה וזהו. בעצם ניתקתי מגע עם המציאות עם הכאוס. עם מה שבאמת קורה. אני בתוך התיבה. מדהים. אבל אין לי שום קשר להתרחשות. לזרמים העמוקים שמטלטלים הכל. שוברים את הכל. רומסים. למערבולות. לסופות לשיגעון. לעולם שהולך וגועש ונסדק. שברים ובקעים עמוקים ביסודות הקיום הכל נחרב טובע מאבד צורה…היד הנעלמה שמנענעת את העריסה הזאת מטמטמת את הכל. אין שום סרט מדע בדיוני שראיתי וראיתי הרבה שמתקרב לשיגעון שמתרחש בעולם האמיתי. מחוץ לתיבות הנח שיצרו להם בני האדם.

מי מקשיב לזה? מי שם לב בכלל למה שקורה? מי מבין שהגענו לתקופה בהיסטוריה האנושית שבה שום תיבת נח לא תעזור באמת. אא להנצל מהמבול. זה חודר כל תיבה. אפשר לרגע. אפשר להעביר ככה את החיים. אבל זה לנוכח עוצמת המבול זה כבר נהיה עסק ילדותי ולא ניסיון הצלה כמו נח התנכ"י.