בועט בפחיות

חושבים ואיך הם הגיעו לזה. כל מיני תפיסות וצירים מחשבתיים שנהגו בדור מהדורות. יושב בן אדם עם מח ענק וחושב. ממציא. ממשיג. לוקח את כל החכמה לפניו או מחדש בה פנים או מנתץ ומציע משהו חדש. על האדם. הקיום. החברה. צורת החשיבה וההכרה שלנו את הסביבה.  כיצד אנחנו חושבים את מה שאנחנו חושבים שאנחנו חושבים ולמה אנחנו חושבים את זה כמשהו שחשוב לחשוב אותו…וכך הלאה. ..סתם סיטואציה מצחיקה מייסרת ובלתי אפשרית שבבוקר אני קורא בליקוטי הלכות התקפות אדירות של ר נתן על חוכמות חיצוניות..על כפירות. חכמת הטבע. על השמד הגדול שהובילו המשכילים את בני העם הזה עם כל מיני פרשנויות חדשות על התורה וחז"ל וכמה נפלו והתרחקו מיהדות בגלל זה…ובערב אני יושב להאזין להרצאות על פילוסופיה עתיקה. חכמה היוונים הקדומים. פרה סוקרטים. מייסדי החשיבה הלוגית. הפרדוקסים. החשיבה המשוכללת. הבידול של צורת החשיבה והתפיסה של הפילוסופים מהתפיסה ההמונית. פירות מרתקים של השכל האנושי המפותח. איפה הכל התחיל מבחינת תרבות המערב

ואני מרגיש ברקע את ר נתן עומד עלי עם ברנר בוער ושורף לי את המח וצועק עלי יחד עם הזרמת מים קרים שורף ומקרר…מין חוויה משונה. של "מה אתה עושההה???" "תמשיך" ואני אנה אני בא. חוץ מלהכין לי עוד כוס תה לרבוץ בספה וללחוץ.על הסירטון כדי לשקוע בעולם שכולו טוב. כולו מערה שמסתירה אותי מחוויות הקשות של שאלות התוהו וסתם מרבץ קבוע של הרגשה לא נעימה. אךךך יושב ונבלע בתוך התוכן. כמה טוב לי. פשוט מודה למי שיצר אותי מתענין בכלל…במשהו. זה כמו גלגל הצלה בשבילי. אני שט לי בים החוכמה האינסופי…לא ככ מבין. רק מתבשם. נותן לצרורות המילים והמשפטים לשטוף אותי…לעבור עלי כמו גלים..לצוף על עולמות התוכן האלה…לחמם ולהקיף אותי ביריעות הכרה רחבות…כמו להנות מהשקפה על ים גדול ורחב ידיים כשאני בתוך סירה קטנה באמצעו…

אז מה אתה אומר ר נתן? כן לסמוך רק על אמונה בלי שום חוכמות כלל. זה הדיבור

כשנקודת הפתיחה שלי היא מח ריק נפש חרבה ותהיה ותימהון על הכל אז אני מתחיל לטפס במעלה האדיר שבו בכלל אבין על מה מדובר במילה 'חוכמות' למה הכוונה. מה זה בכלל. ולמה יש הווא אמינא ש'אלך בחוכמות' ואסמוך עליהם…על מה המהומה. ומה זה בכלל אמונה ואיך זה סותר או מתחבר. כדי שבכלל תהיה לי נקודת בחירה שאבין על מה נלחמים פה בכלל. חחחחחחחחחח איפה אנחנו בכלל וואי זה הורג….המח שלנו הוא עוד לא אפילו בפוטנציאל לתפוס מחשבה אחת של פילוסוף רציני אחד שהגה משהו אודות הדרך שבה אנחנו חושבים ומכירים….קל וחומר שלא יודעים על מה מדובר כשמדברים איתנו על אמונה שהיא מעל השכל וכוללת את השכל הכי גבוה שאדם יכול לפתח בעצמו…חברים אנחנו חיים בתוך חורבות אדירות של כל המערכות האנושיות הפנימיות. המח. ההכרה. הנפש. יכולת החשיבה. קחו סירטון רחפן כזה שעובר מלמעלה על חורבות בית חנון. סג'עייה. רפיח. זה המצב הפנימי שלנו. עכשיו אנחנו באים לעסוק בסוגיות תוכן עמוקות…איפה מתחילים בכלל…השיקום פה הוא אדיר. הוא בכלל לא בסדר גודל שנתפס.לנו במח. אחרי ככ הרבה שנים בגלות וריסוק עצמות בכל היבט אפשרי.

אני בגישה של לשבת בתוך החורבות…לתפוס איזה גג איסכורית חצי קרוס. מעוך. שאפשר לשבת מתחתיו. להכין קפה. להדליק מדורה קטנה עם חבר או שתיים. ולהקשיב לדממה. יש משהו נורא הוד ונורא עלילה כשפשוט יושבים בהריסות חיינו. מלקטים ניצוצות..אוספים הקשבות. מרגישים הרגשות עמוקים יותר. שם. ממש שם נטווה משהו בסתרי סתרים.

על מצב שמישהו אומר משהו ואז השני הוא כל כך מסכים, כל כך מזדהה, מתמלא ברגשות עזים לנוכח המילים והתוכן שהראשון מדבר.

ולשני פשוט מרוב עומק ועוצמת ההזדהות שלו לענין, פשוט לא מוצא את המילים, את הביטוי הנכון להביע את זה. והראשון שמדבר הוא תקוע בתוך חוויה ושיכנוע עמוק שאין ולא יכול להיות מישהו, שאשכרה מבין מה עובר ועל מה הוא מדבר. וכשהשני מנסה לחפש מילים להגיד לו שלא רק שהוא מבין, הוא גם מזדהה עמוקות עם התוכן של הראשון וזה נופל…מה נופל, מתרסק, נפל בתקשורת. נפל ביכולת להתחבר על בסיס משותף בשיחה.

השיחה מתנתקת לאחד שמנסה בכל כוחו להגיד כמה הוא מבין. ולשני שמנסה בכל כוחו להתבצר שאין סיכוי שמישהו תהיה לו חדירה כזאת לתוך מרחב החוויות הפרטיות שלו ולא יכול להתקיים שום שיתוף באמת.

שורה תחתונה שיחה שמגיעה לתיסכול וחווית בדידות עוד יותר גדולה ממה שהיה לפני כן.

חשבתי. שבינינו לבין האלוהות הרבה פעמים זה ככה. בן האנוש ככ שבור ורצוץ עם עצמו ואין לו שום אפשרות במח שיש מצב שהאלוהות מקשיבה לחוויות, גחמות וכל מיני דברים שעוברים עליו. לא אופציה שהאלוהות יודעת ומבינה את מלחמת הקיום שלי..מבוצר חזק מאוד עם השברי אמון וכל הרסק עגבניות שיש לי במח.

בא האלוהים. כשרוחו טובה עליו ומסתדר לו. להגיד לבן אדם:  שמע יפיוף, אני לא רק מבין אותך. אני רואה אותך לאורך ולרוחב וממש בענין שלך. כן כן אבל ממש. בא לי על כל מה שאתה אומר ומדבר איתי..וואוו ככ בא לי שנשתגע קצת ונעשה אחד לאחד את כל מה שאתה מפנטז עליו. כן הקעקוע. העגיל. המערכת ברכב. החולצות המגניבות. החדר הקטן שאתה חולם עליו עם חלון. שולחן לימוד מכונת קפה ומערכת מוזיקה איכותית. הישיבות היפות עם החברים. הפודקאסט ההשראתי. הגואה טראנס שנוגע בנשמה. הליקוטי הלכות שהופך לבאסים חזקים בתוך הלב המדהים שלך. אני רואה הכל שומע אותך שמיעה מוזיקלית ויש פה היכל של חבר'ה מהעליון שמשעמם להם פה למעלה ורק אצלך מענין להם.

מה הסיכוי שתדר כזה יחדור ויהיה לו מקום אמיתי בתוך הלב שלי? אם אני רץ רגע אחד על הסטריפ/טריפ הזה. התקפות נוראות של קליפות ודמיונות צובאים עלי להקריס אותי. בועטים אותי חזרה לישות החדלה והמשועממת שחיה על פירורי חיות. כן. כי אין לי כלים לאמת כזאת בוהקת. וואו סינוור קשה. ואז האלוה זורם גם עם זה. וככה רוקדים ריקוד ליל ירח עד הזריחה. יום חדש מתחיל. הכל נמחק. מתחיל מחדש. הכל.

שלא יהיה עין שיראה כי יוכלל הכל בבחינת קודם הבריאה…"

"…וזה בחינת 'והריקותי לכם ברכה עד בלי די ודרשו רבותינו ז"ל עד שיכלו שפתותיכם מלומר די, וקשה לי תמיד מה ברכה היא זאת שיצטרכו שפתותיכם לבלות מלומר די…אך באמת…שישפיע להם כלכך ברכה וטוב ועונג השגות אלוהותו יתברך עד שיגיעו לביטול עליון כזה ששפתותיהם שהם כלי הדיבור יבלו ויתבטלו ולא יאמרו עוד די כי יעלו למעלה למעלה מכל הצימצומים הקדושים שבעולם…"

"…ולהמתיק הענין יותר …וזהו בחינת 'שדי' שיש די באלוהותו לכל בריה, היינו שאינך צריך עוד שום דבר אחר…כי באמת יש די באלוהותו לכל בריה ואינך צריך עוד שום דבר אחר כלל…שיש די עונג ושמחה וחיות אמיתי ונצחי באלוהותו לבד יתברך ואין צריכין שום דבר אחר כלל רק להיות אין ממש ולהתענג על ה' לבד כנל, אשרי הזוכה לזה…כי יש די באלוהותו לכל בריה אפילו לקטן שבקטנים  והעיקר מי שחותר ומשתדל לזכות לזה בחיים חיותו….

ואי אפשר לדבר בזה יותר כלל, רק כל חד כפום מה דמשער בלביה יוכל להתנוצץ לו מעט מעלת הצדיקים והכשרים הנלוים עליהם אשרי כל חוסי בם."

הדרך שבה ר נתן מדבר. מפרש. מגלה נסתרות. מהפך הכתובים. מתבונן דוך בפסוקים וזורח לו שם פשט עומק עומקים…כמו 'עין לא ראתה אלוהים זולתך' הפשט הרגיל זה שעין האנוש לא יכולה לראות את הגילוי העתידי של האלהות כי זה נשגב ממנה. בא ר' נתן ונכנס דוך לתוך המילים ויוצא משם עם שלל פלאי פלאות: שהמילים 'עין לא ראתה' מתאר את המצב העתידי בעצמו..את תכלית האדם כפי שנבואת ישראל מציירת לאדם. שיא האנוש זה שהעין הזאת שכל הזמן ישנה איתנו…בכל מקום בכל מצב בכל שבריר שניה של חיינו על פני האדמה ישנה עין פנימית שהאדם מסתכל על עצמו דרכה ועל כל מה שקורה איתו…אותו master maind שמנהל אותנו..שמייצר לנו סנטר פנימי .סרגל השפיות. המשקולת שמחזירה למצב .הקול הפנימי…המצפן..המדריך…הלב…האיש שבתוכינו…אותו 'אני' מפורסם שכל כך חמקמק מהגדרות ואין איך לתפוס אותו באמת…המתכלל הזה…זה ששם תמיד. הוא הוא 'העין' והיא תמיד שם. תמיד. עד שיגיע מצב תודעה חדש..שגם העין התמידית הזאת שנמצאת בכל מה שקשור בנו. היא כבר לא תראה. תגמר פעולתה. היא תגיע לקו הסיום של תכונתה הפנימית לקו הסיום של הצדקת קיומה. היא לא תראה לא בגלל שהיא לא יכולה לראות לא בגלל שזה מעל להשגתה. לא. אלא בגלל שהיא פשוט לא תהיה "עין לא ראתה, שלא יהיה עין שתראה"

הלומר די. העין הרואה.  כל אלו הם מצב שמשקף צימצום. אפילו צימצום קדוש ועליון מאוד אבל עדיין המצב האנושי יכול להיות יותר מזה. מצב התודעה יכול להגיע למצב שכבר לא צריך עין לראות. לכבות את העיניים. לתת למערכת הפנימית לבית החרושת הזה הניצחי מנוחה…לעצור מלכת. אין מה לראות. אין במה לדון. נגמר. לכבות את האורות. להוריד תריסים. לסגור את המפעל. ופשוט ללכת..להתהלך לבעוט בפחית ולהקשיב.

אם מורידים את כל הרעש והדרמה שהוסיפו הדורות לסוכה. רעש כמו אושפיזין. קישוטים. מיליוני פרטי דינים. רעיונות גבוהים ויחוס של קדושה במתח גבוה אם נוריד את כל זה ישאר לנו מול העיניים דבר מאוד עלוב וחסר פשר ביחס לחיים שלנו עכשיו. האב טיפוס שלי לסוכה הוא דוקא סוכת 'נחלים' שקיימות בצידי מסעדות זאת עם הברזלים הלבנים והבד המתנפנף וסכך שחצי ממנו כבר נפל ברוח כזה מט ליפול. שבנו אותה ממש בחוסר חשק בלי שום חגיגיות וכל הדרמה של הדת. רק כפונקציה לדתיים שיבואו למסעדה שיהיה להם מענה. דוחפים בתוכה איזה שולחן כתר מתנדנד וכמה כיסאות. כולה זזה לצדדים מאיזה רוח ואתה מרגיש בתוכה מה זה עלוב. עלוב העלובים. בפנים במסעדה יושבים במזגן על ספות מרופדות סועדים על שולחנות עץ רחבים מעוצבים עם מלצרים זמינים. ואתה מזיע בתוך עולב שקושט עם מנורת להט בודדת ובד עם ציור שבטי ישראל אךך כמה עולב עליבות והתעלבות יש בכל הסיטואציה הזאת. ברמה שאא לשאת בכלל.

העליבות הזאת היא סאב טקסט תמידי בחיים של האנוש. שלי של כל אחד. היא נמצאת בכל דבר ובכל מקום. למדנו לקשט אותה ולספר עליה סיפורים נפלאים עם דמויות שבאות לבקר אותה וכו…הנה השכן קנה מכונית חדשה אך מקנא – עליבות. הנה עקפתי בתור בסופר. הנה אני חסר אונים מאיפה להביא כסף הביתה. הנה עקצו אותי בחנות. הנה נפלתי באמצע הרחוב. הנה חשבתי מחשבות רעות מאוד על מישהו. הנה אני מתעלם מחבר שצריך עזרה. הנה שקעתי בטלפון. הנה אני מת מפחד מכל דבר שזז. הנה אני עושה תחרות עם ילד קטן. הנה אני נוקם במישהו מעצבן. הנה עקפו אותי בכביש וזה מזיז לי מאוד. הנה רי זהציתי אנשים עד עפר כדי שיאהבו אותי. הנה ניקיתי עם סמרטוט ולא שטפתי אותו אחכ. עולב ועוד עולב. עולב רודף עולב.

אם אני מביט אל עליבות הזאת כמות שהיא ני קולט שזה כל מה שיש. זה חומר הגלם הבסיסי שאיתו אני חי מתהלך קם בבוקר וישן בלילה ועוד יום ועוד יום. וכל השאר זה מלא מגננות הסחות ורעש ריקני כדי לא לפגוש את זה.

טוב הבנו. עולב. מה רצית בזה עכשיו. סתם פשוט מלא זמן לא חוויתי את קרקעית הקיום…וזה מעצבן אותי. מרגיש רחוק מעצמי רחוק מהריצפה הקרה. מהשטח מהקרש שעליו אני יושב. מלא קפיצות מלא רעש מלא התניות מתישות. מלא מאמץ ומחשבות איך לא להיות בעולב. זה עושה אותי עצבני שאיבדתי את הדרך לעצמי הפשוט המשועמם. צריך כל מיני דברים. תלוי בכל מיני דברים. אין לי כח לזה. מחפש את האמת הרגילה המשעממת הסתומה של עצמי. ולהרגיש סבבה שם.

הם רואים בדימוי המעורפל סוג דימוי נמוך יותר לעומת הבהיר. אולם מה שמתרחק מתודעתינו ומתקדר משום כך, לא מן הנמנע שיהיה כשלעצמו בהיר לגמרי, התקדרות היא ענין של פרספקטיבה תודעתית" ניטשה

ליקו"מ 'ומשה נגש אל הערפל כי שם האלוהים' וּמְנִיעָה הוּא בְּחִינַת עָנָן וַעֲרָפֶל
כִּי עָנָן וַעֲרָפֶל הַיְנוּ חֹשֶׁך
חֹשֶׁך הוּא לְשׁוֹן מְנִיעָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וְלא חָשַׂכְתָּ"
וַיַּעֲמד הָעָם מֵרָחֹק
כִּי כְּשֶׁרוֹאִין הָעֲרָפֶל, הַיְנוּ הַמְּנִיעָה כַּנַּ"ל, עוֹמְדִין מֵרָחֹק
וּמשֶׁה, שֶׁהוּא בְּחִינוֹת דַּעַת כָּל יִשְׂרָאֵל
נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל, אֲשֶׁר שָׁם הָאלהִים
הַיְנוּ אֶל הַמְּנִיעָה, שֶׁבָּהּ בְּעַצְמָהּ נִסְתָּר הַשֵּׁם יִתְבָּרַך…

צריך לקרוא מה שכתוב ולא מה שרוצים לראות בכתוב. איפה אלוהים נמצא? בבהיר? בברור? במובן מאליו? באובייסלי? לא. הוא נמצא בערפל. במטושטש. ככל שיותר רחוק מהתודעה. מהדחף לתפוס. ככה מגיעים לחןף מבטחים של האמת. ניטשה מסביר שהתודעה. וכלי התפיסה והדחף להבהיר ולהסביר ולקבע הוא דחף הישרדותי. בשונה והפוך ממה שמקובל לחשוב שככל שמשהו נהיה בהיר בתודעתינו האנושית ככה אפשר להרגע עליו יותר ולחשוב שהתקדמנו לקראת הבנת האמת. הפוך. התודעה הגלויה היא משהו שצריך להתגבר עליו. כדי להפתח לשערי המציאות. רק שזה מצטייר לנו כערפל גמור ולכן 'ויעמוד העם ויעמדו מרחוק'. רק דעת חזקה מאוד עוצמתית. כזאת שמסוגלת לחתור כנגד כל שטף התודעה וכנגד כוחות ההישרדות הטבעיים. כזאת שיודעת לזהות בכל התפיסה הנגלית רק אמצעי הגנה שפיתח האדם כדי לשרוד. ותו לא. היא יכולה להדריך אותנו במרחבי החושך והערפל. צעד צעד. עושים צעד. נושמים ומתקדמים. אא להחשף לאמת רק בטיפין טיפין. כל טיפה היא מרוכזת מאוד. זורקת אותנו למסלול אחר בגלאקסיה לעולמות שלא יכולנו לתאר שהם קיימים. לכן טיפה. "גם מעט זה טוב" כי שאתה ניגש לערפל אין שם יחס של כמויות הכל זה איכות. נקיה. לכן זה בא במנות קטנטנות כפי יכולת העיכול. החידוש הוא לתפוס שבכלל כיוון התנועה הוא אל הערפל ולא אל הברור והבהיר. ולתפוס שהערפל הוא רק ביחס לתודעה ההישרדות אבל מה באמת? שמה שנמצא בתוך הערפל 'לא מן הנמנע שיהיה כשלעצמו בהיר לגמרי' זה מקום מנוחתינו. לחצות את הערפל חרף התחושה הכבדה שזה בעצם נגד כיוון התנועה ולהגיע לבהירות שלא תלויה בתודעתינו אלא 'בהיר כשלעצמו'.

"העולם נראה לנו הגיוני, כי אנו הקדמנו להגיין אותו" זה עובד עד שזה לא עובד ואז יש שתי אפשרויות לגרום לזה לעבוד בכח. להגיין בכח את ההתרחשות או להסכים לתפוס שכלי התפיסה שלנו בנויים להרבה יותר אם נפסיק להיות ככ משוכנעים שבבהירות התפיסה נמצא הכל

את פרשת המרגלים. שלח לנו אנשים…נדרשת יומרה כלשהיא לפתוח בכלל את הספרים האלה שלא לומר לקרוא בהם שלא לומר ללמוד בהם שלא לומר לנסות לחשוב שאתה מבין משהו. משפט אחד ממה שכתוב בהם. מה שחסר לנו זה לא הבנת הנקרא ולא הבנת הנלמד. אלא ההקשר. מאיפה הגחלים האלה שנחתו על הנייר בכלל באו הגיעו נוצרו נחצבו מאיזה הר געש שמייצר באופן פלאי לבה שהיא גם רותחת ב5000 מעלות וגם קרירה נעימה ומלטפת את הלב. זה נס גלוי מה שנמצא כאן בספרים האלה. איך ניגשים מאיפה אוחזים את הספרים האלה את החיבור הבלתי נתפס הזה…את הכותב העליון הזה שיושבב וכותב ואתה מרגיש שהוא בכלל יושב בהיכל שורש הנשמות של עם ישראל ושם הוא כותב אותיות ושולח ישירות בצנרת פילאית לתוך הוורידים אינפוזיות קרירות לנפשות תשושות.

אז ההקשר חסר לנו כאן. קורא וקורא ורק מרגיש שאתה נכנס לאירוע מסוכן מאוד של בחירה שניצבת לפניך. אתה הקורא תוך כדי לימוד הולכת ומתגבשת לפניך בחירה. גשר צר מאוד לעבור עליו.

מהי אותה בחירה. פרשת המרגלים

אפס כי עז העם. ילידי הענק. אשכול ענבים אחד ישאוהו בשניים. הערים בצורות גדולות מאוד. עמלק יושב בארץ הנגב. ארץ אוכלת יושביה. וכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מידות. הנפילים בני ענק ונהי בענינו כחגבים.

שומעים את המנגינה? מנגינה של אנשים מפונקים. אנשים שנוטים לפחד. מחפשים לפחד. אנשים מקובעים. קבורים בתוך הציפיות והציורים של עצמם. מפוצצים בדמיונות ועסוקים בלתגבר אותם ולהפיץ אותם לכל עבר. אנשים שאין להם יכולת לראות מציאות ולהבין מה הם באמת רואים. אנשי קטנות המוחין. כאג'נדה כמהלך רוחני-חינוכי הקטן מוחך כדי שחלילה משהו רציני לא יחדור אליו. חזק ובצר את ביצוריך הפנימיים נגד דברים מאיימים. שמא תפגוש אשכול ענבים ענקי ותצטרך להתמודד איתו.

ר נתן מציב לפנינו מראה. אין הנחות. אין קיצור דרך בדעת הזאת. אתה רוצה שנכנס לכספות חייך? או שנשאר ככה מבחוץ נטייל על החומה ונעסוק בלהפחיד את עצמינו. פרשת דרכים.

החוויה שלי מכל המפגש עם הספרים האלה שאני מסתובב כבר שנים סביב החומה. חומה ענקית בצורה. מסתובב ומסתובב ור נתן יודע לסובב אוהו יודע. עוד פעם ועוד פעם אינסוף סבלנות. וזה בחינת וזה בחינת וזה בחינת ועוד סיבוב. וואחד חומה ווחאד ענקים בני נפילים מתהלכים שם. בפנים. אתה שומע את הצעדים המרעידים. שומע את הנגיסות הענקיות בענבים והתאנים הגדולים. שומע את עז העם. ולאט לאט רוח אחרת נשמעת בתוכך. אולי זה שווה. בא להכיר אותם. את הענקים האלה…אני יכול? מסוגל? מה רוצים ממני בכלל? אולי גם אני ענק? וזאת המשפחה שלי שם בפנים מאחורי החומה.  מה??? מחשבות זרות ורעות!!! לא יכול להיות הרי אני חגב. ממשפחת חגבים מיוחסת מדור לדור עד החגב הקדמון. אני מבולבל? ועוד סיבוב ועוד שאלות. סדקים. בילבולים עצומים. גשרים צרים מאוד. היי זה פחות מפחיד מפעם קודמת. יופי. הלאה.

ר נתן לא בא לשחק ולא בא לבזבז לנו את הזמן. אם אתה הולך איתו משהו קורה. תמיד קורה מדחפר. רועד. משקשק. מנער מרעיד מניח מנחם מלטף מאיים מהלך אימים מציב בחירות נוראות. מרדים מנתח משגע מוציא חלקים פנימיים מחליף תופר מטמטם בקיצור. זה בית חרושת ל'מתי כבר תהיה בן אדם' מתי כבר יהיה אפשר לדבר איתך ולא תתכנס לי שוב בתוך הקטנות הזאת שאתה מת עליה כלכך. בסדר. עוד סיבוב…

משמעות העומק של זה היא לא לבחור צד. לא להיות בשום אירוע. להשאר חף מהכל. כמובן זה רצוא ושוב. אתה הולך בתוך העמקים והגאיות של הקיום נדבק עליך החרא של העולם. השיט השטויות הדמיונות המטורפים מכל הצדדים. כל הצדדים נלחמים חזק וקשוח מאוד שתהיה איתם. שתקח צד ותקבר בתוכו. שהזהות האישית שלך תתכנס לתוך צדדיות. ואחכ אתה כבר שלהם. הולך ומצתודד עד שטוחנים אותך דק דק ולא נשאר ממך כלום ואתה נהייה דובר של הצד. מתוחכמים מאוד הצדדים האלה. מאוד מאוד. וכשנדבק בך צד אתה לא שם לב. כי זה קטן. ואפילו נעים ונשמע ונראה טוב..מרגיש שייך וכל הצרכים האנושיים האלה. שייכות. צ'אפחה מהחברה שאתה בתוכה. חיבוק. מילה טובה מאיזה 'זקן הצד' הופ ואתה בתוך הרשת. לעד. בגילגול הזה כבר לא תהיה משהו מענין. כלום. צל אדם.

יש פעמים שנשלחת יד נעלמה. בסתרי סתרים פועלת היד הזאת בעלילות מרתקות ובלתי נתפסות שעוברות עליך וכל תכליתה היא לגאול אותך מהצדדיות. פשוט להוציא אותך רגע אחד ולתת לך לנשום אויר לא צדדי לא מסונן לא מפולטר. אךךך כמה שזה מענג כמה שזה נדיר וכמעט לא ניתן להשיג.  זה החומר הכי יקר בקיום וביקום כולו. אותו אויר נקי. אותו רגע שאתה נשען על הכיסא וחווה את הקיום שלך כמות שהוא עוד לפני כל הלבושים וכל החליפות וכל הצדדים וצדדי צדדים שנתפסתי בהם. רגע מכונן.

החלטתי לקשור את האפשרות לחוות רגעים כאלה בהתקשרות לצדיקי אמת. למה? ככה. זה מה שנתפס בדעתי. רק השם קוד הזה נתן לי אי פעם לתפוס שזה הכיוון. לשם הולכים. מי שרוצה למצוא את האוצר.

כל צד מכניס בך תודעה כוזבת שהכי כדאי והכי נכון לי בחיים האלה זה לשרת את הצד. הצד זאת האמת. זה מה שיאפשר לי קיום סביר וכדאי לשרת אותו. אלוהי הצדדים עננו. והוא עונה!

מי שמפלק את עצמו מקיום הצדדים נכנס לאיזור סכנה. לשטח השמדה. שבו אין אלוהים. אין כלום. תפנה לאלוהי השממות שיענה לך. מדבר צחחות. יתושים טורפים. וחולות טובעניים. זה מה שיש. ואין ברירה צריך לחצות את המדבר.

לאן מגיעים? לשום מקום ספציפי. מגיעים לתובנה שקיום האמת חף מצדדים. אין בו מענה לשום צורך אנושי בסיסי. כסף. כבוד. יציבות. הכל מאוים. תמיד. להתפרק. להתפורר. יותר מזה כבר מלכתחילה הכל מפורר. אין אחיזה בכלום. רק במעמקי ההתרחשות של עצמך אתה תופס שמתרחש משהו בתוך כל הצדדים שחולפים על פניך. שלוקחים אותך איתם לכמה רגעים. משהו קדמוני. עתיק. מסתורי. פשוט. תמים.

….

בקיום האנושי, זה הרגשות שלנו. כל הדבר הזה שנקרא נפש במובן רגשי מודעות לרגשות. הדבר הזה תופס מקום או יותר נכון ממלא את כל חלל הקיום של הבן אדם הכל נבחן לפי רגשות. נעים לא נעים. ערך לא ערך אמון לא אמון פוגע בי או מכבד אותי מלא מלא מלא תנועות גלויות ויותר מזה סמויות מתרחשות בקיום שהכל סובב סביב רגשות. עד שהבן אדם אין לו בכלל מח הכל זה רגש שמגובה על ידי מחשבות שבדרך כלל הן בכלל לא מחשבות אלא דמיונות אודות מחשבות אודות איזו תפיסת מציאות וכו וכו כל הדרך הרחוקה מאוד מאוד מבכלל לתפוס משהו אמיתי. טיפה קטנה מקרוסקופית של קיום אמת. מערכת סגורה הרמטית מכל חשש חדירה של אמיתיות כלשהיא. סיפור. מה בסך הכל רצינו לומר לך בן אדם? שכל העסק הזה שממלא את הקיום שלך כל הביצה המטורפת של הרגשות שלך בעצם. באמת. לא מענינת בכלל. בכלל. אף אחד. אף פעם. בשום צורה בשום אופן. זה סתם. אין לזה קשר לכלום. וגם אותך עצמך היא לא מענינת אלא שאתה אנוס להיות משועבד לה הרמטית. מין סבל שכזה. טרגדי. הקיום שלך הן אדם נערך ומקבל הקשר ממקומות שכל כך רחוקים מכיכר הרגשות שלך שזה אא לתאר. זה כמו נמלה שתחשוב שהדבר הכי מענין בעולם זה הגרגיר חיטה שהיא הצליחה לסחוב כל הדרך למחילה הקטנה שהיא וחברותיה חפרו בחצר הבית שלך מאחורה שם בפינהליד העץ חרוב מתחת לחתיכת איסכורית שזרוקה שם כמה שנים מאז שהגג של המחסן המאולתר שבנית עף ברוח של חורף 2015. שם מתחת יש מחילה קטנה. בגודל אצבע. תחפור תראה שם כמה נמלים עם ערימה של 10 גרגירי חיטה. מסתובבות הולכות באות חגיגה שלימה. תראה שם. אז אחת מהן, לא כולן. עלתה על גבשושית קטנה בתוך המחילה ונתנה נאום לחברותיה 'אתן יודעות מה הדברי הכי גדול בעולם?? ועיני הנמלןת נפתחו לרווחה מסקרנות בוערת לשמוע את התשובה. אני יגיד לכם. הדבר הכי גדול בעולם זה לעשות טובה לנמלה אחרת. בקיצור זה בערך כמה רחוק ההקשר של הקיום האמיתי מתפיסת המציאות המדומה של הבן אדם זה עם הרגשות. ההוא זה שככה וזה. אני.

עכשיו הענין שהנמלה זה באמת הכי טוב שלה. לעומת הבן אדם. זה יצור בעייתי זה. מאוד בעייתי. כי נתנו לו איזה מנוע עזר מוזר שהוא מסוגל לתפוס שמה שהוא תופס זה כלום ושום דבר.  אין לזה שום הקשר בעל ערך אמיתי. כמו שאני כותב עכשיו ממש. לתת זום אאוט ולתפוס שמה שאני תופס זה תפיסת נמלה. בעיה. כי מה כבר יש לעשות עם התפיסה על התפיסה. לתפוס. ולתפוס שוב כנראה. תמיד ענין אותי עניני תפיסה…מה תפוס לי במח ולמה זה תפוס אם אפשר לשחרר תפיסה. וכו

אחלי. אזכה לראות את החושך הגמור של הדרך שאתם הולכים עליה אלי

יאוש? ישנו בעולם. בכמויות. בכל מקום

מי שהיה אצלי ראש השנה ראוי לו להיות בעצב עמוק כל השנה

הקיבוץ הקדוש? ערימת אנשים שבמקרה המפותח ביותר שלהם הם נרקיסיסטים אובססיביים אינבדואליסטים מכורים נושמי הפלוצים של עצמם. במקרה הגרוע נתיני עבדות קשה של רודן בלתי נראה.

גבר? אתה בא לאומן השנה? פירוש. שמע אני בחרדות קשות מה לעשות בחג כל כך ארוך עם המשפחה. ועד שיש הזדמנות ליסוע לחול כמה חברים לשכוח מכל החרא והעולם המפגר שאני חי בתוכו אין חייבים אין אופציה. נוסעים.

אין אומן אהבת ישראל הכל מגניב פתוח וזורם. איזה שיחות. הרגשות מיוחדות לבבות נפתחים. מפגשים נדירים. אין ככ מיוחד את הולך ברחוב ומישו קופץ עליך (שתוי ומעושן היטב) אוהב אותך אחי חג שמח. פירוש. כל החרא הרוחני הזה לא עושה עלי רושם בכלל. זה בסיס של הבסיס של הכלום האנושי. את מי מענין הלב הפתוח של מישו בכלל. ואיזה מפגשים ושיחות נוצרו בסדר קצת זמן פנוי וכמה אנשים שרוצים יוצרים כלי כזה בקלות בכל מקום בעולם. אין לי כוח לשקר העצמי הזה כל שנה. אז זה שאני נפול ברמות מפחידות וקצת תנועה ורצון מניעים טיפטוף דלוח של פנימיות לכיוון שלי מזה אני צריך להתפעל?? מה הטימטום הזה??? בשביל זה נוסעים לגיהנם הזה? לחור תחת הזה? אוףףף אין לי כח אלוהים. אני נחנק. הקטנות של עצמי ושל כל מי שסובב אותי זה הורג ממית. אין כלום. שום דבר לא קורה בשום נסיעה או מפגש כזה..זה להסתובב בכיכר הנתינים עד אינסוף. מה עושים??? איך מייצרים תנועה של אמת. משהו לפנים. משהו שיצדיק את עצמו בעצמו. לא סמרטוטים נפולים שמחפשים טיפה דלוחה ללשון להתחיות. לאאאאאא. אלוהים תציל אותי..אין לי עוד חיים לחיות בהם. תראה איפה אני באיזה שאול קטנות וחנק ובדידות אני נמצא!!!! אין לי כח לכל מה שאתה מעביר אותי. אבל גם אין לי כח לשום תוכנית אחרת. פשוט קיום לא מוצלח. חובות כסף.  קטנות רוחבית. חברים נתינים מעייפים. עבודה מתישה לא קשורה לכלום. אלוהים מה קורה איתך. למה הבאת אותי לפה?? לא אני באמת שואל. בחיאאת תחפש לי איזה עצה איזה מלאך טוב שילווה אותי..איזה כח פנימי שינחה אותי פה בעולם המוזר הזה. תפתח קצת שערים מענינים..אנשים יפים. ישיבות יפות כאלה על קפה. דיבורים מכבדים צלם אנוש. משהו טוב ככה. בלי כאבים בלב בסבבה כזה.

אין לו חלק בעולם הבא