בועט בפחיות

בקיום האנושי, זה הרגשות שלנו. כל הדבר הזה שנקרא נפש במובן רגשי מודעות לרגשות. הדבר הזה תופס מקום או יותר נכון ממלא את כל חלל הקיום של הבן אדם הכל נבחן לפי רגשות. נעים לא נעים. ערך לא ערך אמון לא אמון פוגע בי או מכבד אותי מלא מלא מלא תנועות גלויות ויותר מזה סמויות מתרחשות בקיום שהכל סובב סביב רגשות. עד שהבן אדם אין לו בכלל מח הכל זה רגש שמגובה על ידי מחשבות שבדרך כלל הן בכלל לא מחשבות אלא דמיונות אודות מחשבות אודות איזו תפיסת מציאות וכו וכו כל הדרך הרחוקה מאוד מאוד מבכלל לתפוס משהו אמיתי. טיפה קטנה מקרוסקופית של קיום אמת. מערכת סגורה הרמטית מכל חשש חדירה של אמיתיות כלשהיא. סיפור. מה בסך הכל רצינו לומר לך בן אדם? שכל העסק הזה שממלא את הקיום שלך כל הביצה המטורפת של הרגשות שלך בעצם. באמת. לא מענינת בכלל. בכלל. אף אחד. אף פעם. בשום צורה בשום אופן. זה סתם. אין לזה קשר לכלום. וגם אותך עצמך היא לא מענינת אלא שאתה אנוס להיות משועבד לה הרמטית. מין סבל שכזה. טרגדי. הקיום שלך הן אדם נערך ומקבל הקשר ממקומות שכל כך רחוקים מכיכר הרגשות שלך שזה אא לתאר. זה כמו נמלה שתחשוב שהדבר הכי מענין בעולם זה הגרגיר חיטה שהיא הצליחה לסחוב כל הדרך למחילה הקטנה שהיא וחברותיה חפרו בחצר הבית שלך מאחורה שם בפינהליד העץ חרוב מתחת לחתיכת איסכורית שזרוקה שם כמה שנים מאז שהגג של המחסן המאולתר שבנית עף ברוח של חורף 2015. שם מתחת יש מחילה קטנה. בגודל אצבע. תחפור תראה שם כמה נמלים עם ערימה של 10 גרגירי חיטה. מסתובבות הולכות באות חגיגה שלימה. תראה שם. אז אחת מהן, לא כולן. עלתה על גבשושית קטנה בתוך המחילה ונתנה נאום לחברותיה 'אתן יודעות מה הדברי הכי גדול בעולם?? ועיני הנמלןת נפתחו לרווחה מסקרנות בוערת לשמוע את התשובה. אני יגיד לכם. הדבר הכי גדול בעולם זה לעשות טובה לנמלה אחרת. בקיצור זה בערך כמה רחוק ההקשר של הקיום האמיתי מתפיסת המציאות המדומה של הבן אדם זה עם הרגשות. ההוא זה שככה וזה. אני.

עכשיו הענין שהנמלה זה באמת הכי טוב שלה. לעומת הבן אדם. זה יצור בעייתי זה. מאוד בעייתי. כי נתנו לו איזה מנוע עזר מוזר שהוא מסוגל לתפוס שמה שהוא תופס זה כלום ושום דבר.  אין לזה שום הקשר בעל ערך אמיתי. כמו שאני כותב עכשיו ממש. לתת זום אאוט ולתפוס שמה שאני תופס זה תפיסת נמלה. בעיה. כי מה כבר יש לעשות עם התפיסה על התפיסה. לתפוס. ולתפוס שוב כנראה. תמיד ענין אותי עניני תפיסה…מה תפוס לי במח ולמה זה תפוס אם אפשר לשחרר תפיסה. וכו

אחלי. אזכה לראות את החושך הגמור של הדרך שאתם הולכים עליה אלי

יאוש? ישנו בעולם. בכמויות. בכל מקום

מי שהיה אצלי ראש השנה ראוי לו להיות בעצב עמוק כל השנה

הקיבוץ הקדוש? ערימת אנשים שבמקרה המפותח ביותר שלהם הם נרקיסיסטים אובססיביים אינבדואליסטים מכורים נושמי הפלוצים של עצמם. במקרה הגרוע נתיני עבדות קשה של רודן בלתי נראה.

גבר? אתה בא לאומן השנה? פירוש. שמע אני בחרדות קשות מה לעשות בחג כל כך ארוך עם המשפחה. ועד שיש הזדמנות ליסוע לחול כמה חברים לשכוח מכל החרא והעולם המפגר שאני חי בתוכו אין חייבים אין אופציה. נוסעים.

אין אומן אהבת ישראל הכל מגניב פתוח וזורם. איזה שיחות. הרגשות מיוחדות לבבות נפתחים. מפגשים נדירים. אין ככ מיוחד את הולך ברחוב ומישו קופץ עליך (שתוי ומעושן היטב) אוהב אותך אחי חג שמח. פירוש. כל החרא הרוחני הזה לא עושה עלי רושם בכלל. זה בסיס של הבסיס של הכלום האנושי. את מי מענין הלב הפתוח של מישו בכלל. ואיזה מפגשים ושיחות נוצרו בסדר קצת זמן פנוי וכמה אנשים שרוצים יוצרים כלי כזה בקלות בכל מקום בעולם. אין לי כוח לשקר העצמי הזה כל שנה. אז זה שאני נפול ברמות מפחידות וקצת תנועה ורצון מניעים טיפטוף דלוח של פנימיות לכיוון שלי מזה אני צריך להתפעל?? מה הטימטום הזה??? בשביל זה נוסעים לגיהנם הזה? לחור תחת הזה? אוףףף אין לי כח אלוהים. אני נחנק. הקטנות של עצמי ושל כל מי שסובב אותי זה הורג ממית. אין כלום. שום דבר לא קורה בשום נסיעה או מפגש כזה..זה להסתובב בכיכר הנתינים עד אינסוף. מה עושים??? איך מייצרים תנועה של אמת. משהו לפנים. משהו שיצדיק את עצמו בעצמו. לא סמרטוטים נפולים שמחפשים טיפה דלוחה ללשון להתחיות. לאאאאאא. אלוהים תציל אותי..אין לי עוד חיים לחיות בהם. תראה איפה אני באיזה שאול קטנות וחנק ובדידות אני נמצא!!!! אין לי כח לכל מה שאתה מעביר אותי. אבל גם אין לי כח לשום תוכנית אחרת. פשוט קיום לא מוצלח. חובות כסף.  קטנות רוחבית. חברים נתינים מעייפים. עבודה מתישה לא קשורה לכלום. אלוהים מה קורה איתך. למה הבאת אותי לפה?? לא אני באמת שואל. בחיאאת תחפש לי איזה עצה איזה מלאך טוב שילווה אותי..איזה כח פנימי שינחה אותי פה בעולם המוזר הזה. תפתח קצת שערים מענינים..אנשים יפים. ישיבות יפות כאלה על קפה. דיבורים מכבדים צלם אנוש. משהו טוב ככה. בלי כאבים בלב בסבבה כזה.

אין לו חלק בעולם הבא

מלאכי השרת צולין לו בשר ומצננים לו יין

סבבה. אבל מה הוא עושה?

אני יגיד לך מה הוא עושה. הוא משתעמם

מת משיעמום. הרי הדברים קל וחומר אם אני לא מוצא שום דבר מענין בעולם המוזר הזה ברור שהאלוהות כבר מזמן איבדה ענין. אנשים זה שיא השיעמום. הכל מעגלי וחוזר על עצמו. ההסטוריה חוזרת. הטבע בכלל כלום לא קורה. טכנולוגיות מטורפות שיוצאות מיד נבלעות בתוך קליפה של לדגדג את הבן אדם שיהיה לו מצחיק ונחמד ואו להשתלט עליו לקבור אותו בתוך רובוטים ומסך מדבר שיודע הכל אבל המידע עצמו הוא סגור בתוך מעגל אינסופי של שיעמום. בקיצור אלוהים מת. ניטשה הביא את הסיפור על האיש המוזר שעומד בכיכר העיר ומבשר נוראות על מות האלוהים. ושאנחנו בני האדם הרגנוהו. אבל ממה הוא מת? ואיך הרגנו אותו? תשובה: הוא מת משיעמום. הבן אדם קרס אל תוך תהום אבדון והישות האנושית איבדה כל צלם כל ניצוץ של גדולה כל חן אמיתי הכל אבד בתהום.

תראו את הזהר המדהים הזה. קוראים מילים אבל אין שום כלי אשכרה לתפוס מה כתוב

ר נתן מביא את הזוהר על 3 סוגי תפילות. משה דוד ועני. ואומר 'וזהו בחינת תפילה לעני שהיא יקרה מכולם כמו שכתוב בזוהר עין שם באריכות שמפליג מאוד במעלת תפילת העני" ופה משפט של לקרוא ולא להאמין "תפילת העני שהוא מאנין תבירין דקודשא בריך הוא דאיהו עביד תדיר קטטה בקודשא בריך הוא וקודשא בריך הוא אצית ושמע מילוי

ואז יש תיאור משוגע שכשהעני נותן את התפילה שלו נפתחים כל הרקיעים וכל התפילות האחרות זזות הצידה והוא פותח שם קו ישיר עם האלוהות ולוקח איתו את כל התפילות ועוטף אותם ומלאכי שמים שואלים במה מתעסק האדון ברוך הוא ועונים שמתעסק עם הדיבור של העני לענות לו…מילים ועוד מילים הזויות ומטורפות על העני הזה ותפילתו…מה נסגר.

מילת המפתח פה היא: 'קטטה' העני מביא איתו לקשר ולחיפוש האלוהי שלו קטטות. מביא אנרגיות שליליות. הוא לא בא בטוב. פשוט כי לא טוב לו. הוא עני. הנשמה שלו נחנקת. והוא לא מוריד את הראש הוא בא לריב. הוא בא לקטלה. הוא בא להתווכח. לדון. לתת פייט. הוא בא עם קללות. עם כוס אמק לא מרוצה מהחרא. רוצה להשתחרר לצאת. משעמם לי פה איתך אלוהים. איך אתה סובל את עצמך עם הטימטום האנושי. תצא קצת לנשום ותיקח אותי איתך. הוא בא לחרחר מדון. הוא מקרקר את המציאות מדסקס אותה חורש את אדמה הופך מחפש משהו מענין מייצר פיצוצים יזומים רק כדי לא לשקוע בעפר העולם והחיים. כל הזמן שואל מדחפר לא נח. קטטות בלי סוף. ואת זה!! האלוהות אוהבת לשמוע. זה תדר שמוציא את האלוהים משיעמומו הנצחי.

מה משעמם את האלוהות? שמסכימים איתה. שמקבלים את הדין. שהעולם כמות שהוא מקבל חותמת ואנחנו זורמים עם מה שיש. האנוש שוקע באבדונו והעולם הופך לנתינות אחת גדולה של אשמדאי והתפילות עדיין נשמעות כמו מוזיקה קלאסית נעימה. מרדימה כזאת.

עבודה כזאת לא חוצה את התיקרה של הבית. רק תפילות עניים עם קטטות מזיזות ענינים.

ללכת ישר לא לכופף את הצוואר לא להגיד רע לי וזה טוב. השם טוב לכל. מה פתאום. רע לי וזה רע והשם צריך להתעורר על עצמו שיהיה לי טוב. כי אנחנו פה בברית. בהסכם. לא נמלים לדרוך עליהם. בן אדם נוצר להיות שותף במעשה בראשית. תתקוטט על המקום שלך בעולם ביצירה. תביא ריב תביא מדון. תביא קטטה תביא משהו חדש לקשר הזה. אל תשעמם את עצמך ואת האלוהות.

המהיר לצדיקות. כלומר האופציה היחידה להתפתחות והשיא זה להיות צדיק. כלומר שומר. לומד. מתנהג יפה. מכבד. שומע שיעור. נותן צדקה. ושולח ילדים לחינוך דתי כדי שגם הם יהיו צדיקים. הצלחת. אתה צדיק. לא הצלחת אתה על הרצף שבין צדיק לרשע. זהו מאוד פשוט. מה מאפיין צדיק או שאיפה לצדיקות? שאם אני על הציר הזה אני לא יכול לחשוב להגיד או להתבטא בדברים שאני לא מחובר אליהם. כלומר אתה לא יכול לשקר לעצמך ולדבר על ענווה למשל ואתה כולך גאווה. כלומר אתה יכול אבל זה נחשב לא מוסרי ולא ראוי. פיו וליבו שווים זה אלף, בית בצדיקות או בחברה הצדיקית. ואם אני לא כזה אני שקרן או צבוע אבל אני ינסה בכל מאודי להסתיר את זה. וזה הקונספט של החברה הדתית ומי שרוצה להשתייך אליה ולסביבתה הנעימה.

האמת. הסטנדרט הזה של תהיה מה שאתה מדבר עליו. בתחום הערכים לפחות קיים בכל חברה.

אבל זה תוקע. זה קונספט לא מוצלח למי שרוצה להגות בחופשיות את הגיגיו למוות. ולשלוח את רוחו לשוטט בכל מיני מקומות ולכתוב להתבטא ולדבר על דברים ככל העולה על רוחו. מה זה משנה עכשיו מי אני ההוגה והדובר ומהם חיי וערכי חיי. את מי זה בדיוק מענין. כל עולם הרעיונות נחסם כשהסרגל המעיק הזה שמודד דיבור לדובר הוגה להגיג ואם זה מסתדר זה חנק עצום לכח המחשבה.

כל הצורך למדוד ולבדוק מיהו זה ואיזהו מתחיל מהתפיסה שכל אחד שיש לו להגיד משהו או הגית איזה רעיון או עלה במוחך איזה חידוש זה מיד מקבל כיוון של הטפה או השפעה או יצירת אידאליזציה של כיוון חיים. במילה אחת הרצון או הצורך להשפיע על אחרים. ואז מתחיל הלחץ המתח החשדנות ה'חוקרים אחריו' כאילו העולם אומר לך הלו אתה מנסה להזיז דברים בא נזיז אותך גם ונראה מה נגלה.

אבל אם משחררים את הצורך להשפיע להזיז לשנות להטביע חותם. חלס חי את החיים שלי ומה בא לי אני חושב הוגה מרעיין ומתנהג אז סבבה הכל טוב. הסרגל המעיק לא ישב עלי. לא בא להזיז לא יזיזו אותי ואז לכולם טוב חופש וחירות עולמים כייפית שורה בלב. לא עובד אצל אף חוקר ואף מדד לא יכול להצמד אלי.

תחשבו על זה כמה כיף וחירותי זה.

אם בחרתם במסלול הצדיקי אז מתחיל הבלאגן, זה טוב ומעולה האמת. מייצר הרבה ענין בחיים האתגר הזה

אבל לאחד כמוני מה הקשר בכלל. האיתגור שלי הוא בדיוק לכיוון השני להתרפא מהצדיקות ולשחרר את הרוח ממאסרי החוקרים. אני עובד הפוך מי שמתראה כצדיק ישר החוקר שבי מתחיל לחקור מה מי מו. שמא מסתתרת לנו פה נשמה של חופש תחת הריסות הצדיקות – לרוב מתאכזב מעומק ההריסות וקטנות הנשמות- אבל ניחא. ומי שמשדר על גל חופשי הלב ישר נמשך להתחבר.

כל הקיום של האדם זועק לדבר אחד ויחיד: שינה. שינה עמוקה טובה ומיטיבה ללא כל הפרעות.
האם כך אנחנו תופסים את מטרת הקיום? או את החתירה הכי עמוקה שיכולה להיות לאדם בשנות חייו על פני האדמה- כחתירה לשינה?!
לא ולא. כל הציורים התודעות הרעיונות נשמעים לנו כמציבים את ההתעוררות בראש הסולם. הפעולה. התנועה. הגשמת החלום. להתמלא ברצונות. לחתור ליעדים. הגשמת מטרות. כל העולם רוחש דיבורים על דברים שאנחנו צריכים לזוז אליהם ולקראתם. להתפתח. לגדול. הכל הכל מדבר לא רק שלא לישון אלא על עירנות שיא.
עכשיו נטפל גם בגישות שקיימות בעולם שמדברות על התרגעות ונראה שגם הם שבויות בקונספציה שהעיקר זה התנועה וההתעוררות. כל הצורך להאטה. נשימה. התבוננות פנימית ומין אוירת שקט…יש בזה כל מיני רמות.

אחת. זה שהכל בעצם נועד כאמצעי לחזור למדרף ולעירנות. סוג של אתנחתא.
שניה. זאת תפיסה שמדברת על איזון בין השקטה לפעולה. עדיין יש שם המון רעש של עירנות
שלישית. עולם שלם של שאנטי..זולות על הים. סאטלות ארוכות ואינסופיות..מסיבות טארנס לחירות וחופש…כל אלו עדיין מושרשים בתפיסה שהעולם העיקרי זה לרוץ..רק הם לא כל כך מוצאים את עצמם בריצה הזאת אז מייצרים עולם של בועה תיבת נח שבה הם יוכלו להתקיים ולהתגונן מפני העולם. סבבה
אני מדבר על להפוך את היוצרות. מי שערני הוא מחוץ למשחק. הולך על האויר. לא קשור לכלום. רץ לעבר האבדון. מתעורר לסיוט כל בוקר מחדש ומתמלא ומתחזק מערכת של המון רעיונות ותמיכות פנימיות למה כדאי להשאר ער אחרת אאבד הכל. לא תהיה מטרה לחיי. אפסיד במשחק. אפסיד בתחרות. אדחה לצידי הדרכים. עולב בקיצור. וכל הזמן העיניים החיצוניות והפנימיות יגעות וכלות למצוא נתיב מהיר להצטרף לתנועה לתזוזה ולעדר השועט.
ואתן כאן את השלבים ההפוכים מהתפיסה. אבל לשם זה כיוון האמת של הקיום האנושי:
התעוררות – טרגדיה
יקיצה – מבשר אסון מתקרב
נימנום קל – לא שקט. עדיין רוגש ולא נינוח
נימנום כבד (כולל ניקורים. הטחות ראש לאחור ושקיעות קצרות בשינה) – ציר תנועה בין הבלחות של חיוכי רוגע מתוך שינה לבין התפרצויות של רצון ופקיחת עיניים לא רצונית מבוהלת וחוזר חלילה לנימנום קל כבד ושינה
שינה – מצב מתקדם לטובה של הרגעת רוחות רעות. תהליך של הגפת תריסים והחשכה של מרחב השינה ועדיין ניתן להבחין בעיניים עצומות לרווחה שמשהו מסתורי טורד את מנוחתן. קרני שמש רעה אחרונות מבליחות מבחוץ וגורמות לזמנים של חוסר נוחות וצורך להיטיב מנח שכיבה
שינה עמוקה – שינה טובה. שקיעה מיטבית לכל אורך חזית הקיום במצב נינוח וישן היטב. אין חשש להפרעות מבחוץ. הגפת תריסים והחשכה מוחלטת – מרחב שינה מוגן והרמטי. אבל גילוי בתוכו שהוא שיש שנת חלום מין התפרצויות פנימיות וחודרות אל תוך המרחב המוגן ומתוכו של חלומות -סיוטים. נרשמות הזעות לפרקים. רגעים של חוסר שקט פנימי אך מיד אחכ חזרה למצב עמוק של שינה בוטחת.
שינה עמוקה ללא חלום – המצב השלם. מרחב מוגן והרמטי מבחוץ ומבפנים ללא כל איום. המאפשרת התהלכות ירח חופשית וחירותית בתוך הקיום ללא חרדה או הפרעה קלה כלשהיא באופק. מצב מתוקן ושלם.

למה אני מתכוין במושג שינה? הכוונה למצב מנטלי פנימי בו אני לא רוצה כלום ולא צריך כלום. מתהלך בתוך היום יום ללא כל בהלה. אני אגב יכול להיות בתוך ים של עשיה ברוכה או בטלה גמורה..זה לא משנה בכלל. מה שמשנה זה המצב המנטלי שבו הקיום שלי חף מדמיונות. מפרצי סיוטים מצד אחד אודות מה שהיה ומה שיהיה. וגם חף ונקי מדמיונות אודות חלומות, רצונות גואים. שאיפות וכל השפה הזאת שכל כולה מכאוב ויסוריי גיהנום שנובעים מכשל עמוק בהבנה לאן הולכים.
איך אני יודע שהולכים לשינה מעמיקה? כל אחד יודע שאין יותר מתוק משינה טובה. מצב שבו אני נינוח לגמרי חף מכל תנועה מיותרת פנימית וחיצונית. ומיד אחרי שאני קם נוחת עלי כל כובד הקיום העירני ואני שואל את עצמי למה בכלל התעוררתי…ובעצם גם בעירנות אני בעצם כל הזמן מחכה להפסקה. למנוחה. למתי זה כבר יגמר. ויתחיל משהו מענג באמת.
תראו דבר יפה. ר נתן כל הזמן מדבר איתנו על רצונות. ובעצם על תנועות שנשמעות לנו כעירנות שיא. אבל שמתי לב שזה רק הציורים שלי איך באמת נראה ומרגיש אדם מלא רצון כיסופים וגעגועים. וכשהתבוננתי בזה עוד הבנתי שזה ממש רחוק מאיך שציירתי את זה. אדם שמלא ברצונות וליבו עוסק בלכסוף ובתנועה פנימית של אמונה וביטחון שזה שתי המושגים הכי נפוצים בר נתן. הוא הישן הגדול. ישן שנת יופי עולמית נצחית. לא רואה את העולם הזה ממטר. ישן ביחס לכל מה שקורה בעולם ואין לו שום שיג ושיח עם כל הדמיונות המטורפים שמזיזים את כולם. נינוח ובוטח. חי בהווה מתמשך אינסופי. לא נכנס לקטנות ולא שייך בה בכלל. צף על הקיום.

לילה טוב!

פחדנות וקטנות, זה כל מה שמכילה היהדות הגלויה והנסתרת שמשודרת להמונים בימינו ובכלל בדורות האחרונים. צימוק שאין לו שום מגע וזכר עם הדבר האמיתי. היו דורות אחורה שעוד התבשמו מהבושם שהתבשמו מהבושם של דורות קדמונים שפיעמה בהם רוח אלוהים עתיקה ומהלכת אימים. אבל כיום. השם ישמרנו חומץ רקוב מלא רקב עצמות כולו מחסות קטנוניים וחדלות אישים. ריקנות מהדהדת, שיטחיות לכתחילה צטטנות מביישת…ועוד עם ניגון חלול שמנסה לצייר לשומעים כאילו יש פה משהו אמיתי. לחם לאכול. מים לשתות והנפש אוי הנפש רק צמאה עוד יותר מהמליחות ודלות הויטמינים של בתי המדרש בימינו. הכל זה שימור עתיקות. ניסיון להסתכל בסטורי של ישיבות הגרא וולוז'ין או ענקי החסידות ולהעתיק. לחכות. לדמיין כאילו יש לנו מגע עם הבושם ההוא שגם הוא היה שיירי דשיירי הבושם ההוא דההוא עד דורות קדמונים לפני שנשחט היצר הרע ונשלחנו לאור פלורסנטים דלוח ומרצד בלעג על הקטנות שנפלנו אליה כולנו…דור הטיקטוק?? אלק אתם אוחזי הגמרא וספרי המוסר והאמונה לא יותר טובים…טיקטוק באבי אביו של הטיקטוק…אתם המצאתם את ז'אנר בכלל…לקחת פיסת מציאות להלביש עליה חקיינות ושיטחיות מצמררת פלקט דמות קרטון ממש…מים מלוחים. רדודים. מלא דגיגים קטנטנים. ולנסות להצחיק עם זה את עצמכם.

מתי נתעורר ונבין שהכל מתחיל בשורש. במעיין החיים. הכל נקבע שם כל השאר זה השלכות…נושאי הרוח לא מצליחים לייצר כלום דכלום. אתה יושב באיזה טקס עם רבנים ונדהם. כלום. לא אומרים כלום. מילים מרגשות. כאילו אני בהופעה ומטרתי להתרגש. הלו אני בא לקיים לפתח ולאתגר את הרוח שלי. נאדה. אויר חם. משעמם. מחזקים את השלושה אנשים שסביבם והעולם עולה בלהבות.

טוב כל זה מצחיק אותי אני מצחיק את עצמי איך לכל הרוחות והשדים אני עדיין תקוע באיזו ציפייה עבשה מהדת מלומדי תורה ומרבנים. דתיים והקשר לאמת חיה ומפעמת זה כמו לחשוב שאפשר לייצר קולה זירו עם סוכר. או זירו או סוכר. אא שניהם. אין קשר. ולא יכול להיות קשר זה מנוגד בכלל לכיוון התנועה. דתיים מעולם לא חיפשו אמת ולא את אלוהי האמת. אלא שיטת חיים להתכנס לתוכה, תיבת נח מפני המבול. ובצדק. וכל אחד שיוכל למצוא לעצמו תיבה שכזאת ולא משנה ממה היא עשויה אני מבקש ממנו להכנס אליה. מסוכן בחוץ!

אממה מה מטריף היומרה ההתנשאות הדריכה על הנשמות האמיתיות. לא משנה, התרגלנו. בסדרי הגודל האמיתיים שום דבר באמת לא משנה. אבל על מה לכל הרוחות יש לכם להתנשא אתם כלומניקים שמייצרים כלומניקים שמצטטים כלום שמתחזק את הכלום.

אייי כמה מבלבלת התקופה הזאת העידן הזה. כן התגלו צדיקי יסוד. התגלו מלכי עולם, התגלו מאורי הדורות. אבל זרקו עלינו את הדברים שלהם והלכו. מה נהיה סבטוכה. מה נהיה כשאתה נותן רכב ששווה 3 מיליון דולר לתינוק. כלום הוא הופך את זה למתקן שעשועים שמתבלה ומחליד. איפה החזון של הרב קוק להעמיד ישיבה שלומדים בה הכל כולל הכל. כל התורה נגלה ונסתר. כל החוכמות. מלאכות יד וכל זה בשש שנים. איפה זה.??? נגנז. לא מדברים על זה. ששש מסתירים. זה לא היה בכלל

מה יצא מזה אתם שואלים. ישיבה תיכונית. חחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח

אין זה הורס מצחוק.

מסרבים ללכת את כל הדרך. מפחדים. כן יהיו פצועים. הרוגים. יהיו כפירות יהיו פצצות יהיו מלחמות עולם בתוך עולם הרוח. כן בטח שיהיו. גשרים צרים ומחלחלים לעבור. מדבריות צחיחות של שממה רוחנית. רגל אדם לא דרכה. לחצות את כל מדבריות הפילוסופיה ומחשבת האדם. לחקור כל פינה. כל הגה כל גרפס שמישהו בקצה העולם העלה גרה של איזה רעיון אודות האדם תכלית קיומו וניסיון ההישרדות שלו בעולם ..את הכל כולל הכל צריך לדעת. להקיף. את כל דברי ימי עולם. איפה אתה חי בן אדם. תודעה הסטורית מאיפה באת לאן הולכים. מי נגד מי. מה הכוחות שיש בזירה ואיך הם קשורים לכוחות שהיו מאז ומקדם. לשאוב הכל. לספוח ולנשום את כל ההגות והרעיונות מהודו ועד כוש. כן הרבה רעל לספוג הרבה טימטום אבל גם הרבה גילוי שהמטומטם הגדול זה אתה. איך לא ידעת שאתה כולך מכף רגל ועד ראש יצוק ויצור מהשפעות של זרמי רעיונות שישב מישהו לפני 500 שנה באיזה חדר מצחין והגה את רוחו למוות ועכשיו כולנו בתוך המדמנה שלו. כמה מטומטם ומנותק אתה יכול להיות מבלי לדעת את זה ועוד לחשוב שאתה חושב עצמאית על משהו. אין לך שום אפשרות להגות אפילו מחשבה אחת שהיא שלך לפני שאתה חוצה את כל החרא האנושי הזה. שמע זה חומר טוב. חזק. אתה מגלה שכלים בגודל של יקומים שלא חשבת שיתכנו…יוצא מהקנה מידה הקטנוני והמדומיין. הו כמה אתה מדהים וחכם וטהור בצטטך 'אסור ללמוד חוכמות' 'חלל הפנוי כל באיה לא ישובון' סתום!! תינוק מפגר. אתה רק מתחזק את הקטנות והפחדנות שלך עם זה. אין לך מושג במה מדובר בכלל. כל באיה לא ישובון אלק. אתה לא קיים בשום עולם ואין לך רגליים ללכת לשם בטח שלא לשוב משם. תינוק מגודל. די עם המחסות המדומיינים האלה. אתה נוגע טיפה בחומר ה'אסור' הזה וקולט שלא התחלת להבין שום דבר על כלום וגם שאין לך סיכוי להבין אפילו אות אחת בתורה בגמרא או בדברי צדיקי יסוד כלשהם. למה? כי אין לך קנה מידה. אין לך סדר גודל. אתה לא יודע ימין ושמאל בסיסיים איך תנווט עם מפה מסובכת. ישבו פה במשך הדורות אנשים שאשכרה היה להם מוחות כבירים להגות ברצף במשך שנים הגייה אחת רצופה וזה אני מדבר על גוי בהמה. חמור. אבל אתה החצוף הריקני שלא מסוגל לחשוב ברצף אפילו דקה אחת ולא על נושא מהותי אלא על סוגי הרוגלך שיש במאפיה ממולך אתה לא עפר לרגלי ענקי הרוח של עם ישראל והתופעות האנושיות ההזויות של תקופת התנ"ך. עם זה אין לך בכלל מגע. אתה עפר ואפר לרגלי הגוי החמור בהמה הזה. כי הוא הגיע בשיכלו לרמת תפיסת מציאות מפותחת כולל במקרים מסוימים אודות האלוהות ויחסה לעולם ולאדם שלך גם בעשרת אלפים גילגולי נשמות ומחילות לא תגיע. אז שב בפינה בשקט. תהיה צנוע ואל תטמטם את המוח. ואל תפיץ קטנות וריקנות במסווה של תוכן רוחני.

מה אני רוצה? כלום. שתסתום כבר. שתסתמו כולכם. למה אני נחנק. אי אפשר לנשום אויר צח. הכל פיח של אג'נדות של כוחנות פחדנית של שליטה במוחות של שיעמום וחוסר חדשנות. של שאיפה לקטנות והתבוססות. דרשות יפות על המצב. רעיונות יפים. לסדר את המאורעות חשיבה תהליכית הכל נחמד רגוע ומסודר. די די עם זה. איףףף

ונסיים במשפט האלמותי: "נכון אתם אנשים כשרים אבל לא לזאת היתה כוונתי, רציתי שתהיו לי כחיות הנוהמות ביער לילות שלימים"

זהו. פרקתי.

פצע עמוק ופתוח. מתבהר לי הלילה שהנפש שלי מחפשת רק דבר אחד. שכל הדמויות המשפיעות בחיי. כל מי שהנפש שלי צרבה כדמות שהשפיעה עליה באופן דרמטי באופן שהיא רשמה לעצמה שזאת דמות נחשבת. שהיה איכפת לי ממנה באיזה מובן משמעותי בפרק מסוים בחיים. כל מה שמענין את הנפש הזאת שלי הוא להכניע. לנצח. לגרום לאפכה ביחסים. שהדמות הזאת תבין תרגיש ותפנים באופן חד וברור שאני דורך עליה. שאני מי שאני והדרך שבה אני חיי את חיי והתוכן הפנימי ששורר בתוכי הוא עילאי ומנצח ומבטל כאבק דק את כל ההשפעות ומחשבת הגדלות שהיה לבן אדם הזה עלי. במילים פשוטות שאני בכל מובן בכמה וכמה רמות ואפילו לא רמות אלא יקומים וגלאקסיות מעל הדמות הזאת וכל מה שהיא יכולה לדמיין שהיא באלף גילגולים קדימה. במילים עוד יותר פשוטות לנצח! לנצח את הרושם של הדמות הזאת מעלי. ואכנס לאיזור הכואב. לנצח פירושו להתעמת בפועל. פיזי. גוף שלי עומד מול גוף שלו פה בתוך העולם בחיים האלה אני עם הנפש והגוף שלי מולו ומנצח. לא בקרב גופני אלא בקרב של תוכן. בקרב של הבנת המציאות. בקרב של עומק. בקרב של 'תבין. אין לך מושג משום דבר על כלום' אחרי המפגש איתי. בקרב של שתי אקדוחנים על הגשר. רק אחד נשאר חי. מוחץ. חד. ומעורר השראה והתפעלות בקהל.

כן. אחד אחד. וכמובן בסוף לרדת ולבקש רשות להדליק לי את המקטרת.

למה זה איזור כואב בשבילי..כי בדעת שלי ניצחתי כבר לפני אלפי שנים את כולם. אחד אחד רמוסים תחת רגלי. ואני לא מדבר על הדמויות שתיארתי בהתחלה אותם בדעת שלי אני כבר לא זוכר את קיומם ובכלל לא מבין למה הם ואני נושמים באותו עולם וכו וכד' אלא ניצחתי כבר בדעת את כל הרבנים. הצדיקים. את המלאכים. את כל הספרים הקדושים. את הדתיים. את החילונים. את הימנים השמאלנים. כל מיני תופעות שאמורות לעשות עלינו רושם בחיים ובעולם הכל מנוצח רמוס שחוט ונסעתי משם כבר אלפי קילומטרים. וכמובן על הכל ניצחתי גם את אלוהים על שלל ציוריו. את מחשבת האלוהות. פרצתי פתחתי התפרעתי לכל הכיוונים שנפתחו לי במחקר אודות מחשבת האלוהות וגיליתי עוד כמה כיוונים חדשים לאחרונה אצל הפילוסופים וננצח גם אותם. עומד ככה על עיי החורבות של ניצחון הדעת שלי. בודד. משועמם. אין ככ עם מי לשתף מחשבות כאלה ואין גם למה. והנפש שלי אומרת הכל יפה באמת יפה. אבל את השכן שלך ממול לא ניצחת. זה עם הגוף. הראש. הקרקשות הגרוגרת ידיים ורגליים. אותו לא פגשת מעולם ולא התעמתת איתו ובטח שלא ניצחת אותו. להפך הוא עדיין דורך עליך במלוא כובד מגפיו. עובדה. אתה גר בישוב שלו והוא לא גר בישוב שלך. אתה מתהלך כאורח מוזר בעולמו והוא נינוח במקומו. לא ניצחת! אתה לא בשום אירוע ממשי של ניצחון. של שילטון. של כבוד שמשתקף בדברים ממשיים בחיים. החוויה הפנימית שלי היא כנטע זר ומוזר בעולם. משהו שצריך להסתיר. ילד שמורד בדמויות האב שכל היום מסתובבות סביבו. אין פה שום הכרעה. הנוכחות שלי בחיים אין בה שום מימד נינוח. של בעל הבית. יש הרבה פריטים מגניבים. כן. יש הרבה רמזים שיש פה משהו אחר. כן. יש הרבה רסיסים וניצנוצים שיש פה מהלך שונה חדש ואחר לחיים כאן. כן. אבל שום דבר לא מתלכד אצלי בחוויה בנפש לכלל משהו רציני. מכובד. נוכח בצורה חד משמעית. הכל תמיד בערפל. נגלה ונכסה. רחוק מהעין. בחשכת ליל. השמש עוד לא זרחה על החיים האלה. על נפש הזאת לחמם אותה באמת. שתפשיר מהפחד מהבהלה מהדמויות מהשיעבודים לתפיסות. לחמם את הנפש פירושו שהיא תבין שהיא תתפוס ברמה הכי פשוטה שזהו. יוצאים לחירות בנגלה לא רק בדעת. זה לא מספיק להיות חירותי בדעת. חום להפשיר את הקרח. להתקדם עוד צעד לתוך ההתפתחות האישית…

אני קורא את כל מה שכתבתי למעלה ואני שואל את עצמי 'זה באמת מה שמענין אותך'? נו אני כבר לא יודע. זה די משעמם. הנפש שלי צריכה את זה בסדר. מותר לה. מסכנה אומללה כזאת. אני גם מאמין שזה יגיע. איכשהוא מתבשל איזה תבשיל לכיוון. אבל אין לי כח לעסוק בזה יותר.תקופה צחיחה עוברת עלי אז אני פתאום שומע קולות כאלה שכנראה כל הזמן קיימים…בסדר כוסאומו מה אני יעשה איתך. רוצה שהרב שהיא לא זוכרת שהוא קיים יכבד אותה אלוהים איזה שיעמום זה.

כבוד..כן חסר כבוד הכרה איי איי איך הגעתי לפה שוב לפני 15 שנה עסקנו בזה. הנפש הולכת במעגלים. תהני כפרה. אני הולך לישון במעגלים..תעדכני אם יש חדש מהרב שלך.

זאת מחלה בשורש הקיום שלנו. כך הודיעו לנו חכמי האמת. גם העולם הזה נברא כי למישהו שם היה חסר הכרה וכבוד. עכשיו לך תשלח את המישהו הזה שיטפל בעצמו וישחרר את הנפשות שלנו מהצורך הזה…נו בסדר נחמד. הנה ניצחתי שוב. בדעת. בסדר מה אני שיפוטי מה הצרות עין הזאת עכשיו.

אני אוהב לעסוק בניצחון הדעת. אני טוב בזה. יש לי שם תחום יצירה. למה ללכת למקומות שאני תקוע בהם אבל תקוע חזק. אין שום צעד נראה לעין ואולי גם לא אמור להיות לפלונטר שהצגתי לנפש שלי וצרכיה לנצח וכבוד והכרה. אז מה ללכת לשם שוב. סתם להתקע בקירות. אלא למקום שבו אני מוצא את עצמי. טוב לי אני מרגיש טוב עם עצמי…הדברים האחרים יסתדרו כבר מעצמם… ואם לא לפחות לא כיליתי את עצמי באבדון של הנפש.

"פצצה. בא לי להסניף את המאמר הזה

אבל אם בסופה של קריאה נרגשת זו תרתי משמע אני מוצא עצמי זרוק אי שם רחוק מרחק שנות אור מהאדם העליון אז אנחנו עדיין באותו מערכת מוסרית ההולכת איתנו סחור סחור ומרחיקה מאיתנו עד בלי די את היעד הנחשק

ואם זו לא התחושה המתאימה לסיומה של קריאה אז כנראה לא צלחתי את ההפנמה של אדם עליון מהו? אז נא התכבד ותאר את אותו אדם עליון נחשק. מה גודלו מה מידותיו ומה תכולותיו ומוצריו??? הלנו הוא או לצרינו"

עד כאן דבריו. זאת שאלה מהכבדות והמכבידות ביותר שאנחנו כולנו שואלים אחרי היחשפות לידע/תובנה/הארה אודות מטרות ויעדים ותוצאות של חקירות עמוקות בדבר קיומו של האדם ומגלים שאשכרה אנחנו לא בכיוון ו'הכיוון' שהתגלה הוא רחוק מאיתנו מליוני שנות אור.

אז כהרגלי אני כאן כדי לקחת את היאוש השורשי לבסס ולהעמיק אותו כדי שיהיה לנו ברור איפה אנחנו מונחים ושלא נהזה באשליות אלכ הן מנעימות את חיינו ואז אני לא נגד בכלל.

נתחיל מזה שזאת בדיוק היתה הכותרת של הפוסט 'ניטשה לא רואה אותנו ממטר' והכוונה היא קודם כל כפשוטו. אנחנו וכל צורת החיים, התרבות, השפה, התפיסות והרגשות וכל מה שמרכיב אותנו כיצורים חיים – זה שטח מת בשביל חקירתו של ההוגה הענק הזה. זה חיים שלא ראויים להקרא חיים. אנחנו נקראים בני אדם בשיתוף השם בלבד עם מה ש'אדם' באמת אמור להיות. לפיו לנו עצמינו אין תקנה ואין לנו שום שיג ושיח עם אותו 'אדם עליון' ואין שום ראש גשר ושום וריד ועורק דם כלשהוא שמחבר בינינו לבינו. תשאלו: אז מה ניטשה רוצה מחיינו? תשובה: כלום. ניטשה והאמת לא רק הוא. כל הוגי הענק וגם בתוך היהדות פנימה שתיארו אדם עליון נשגב לא רצו מחיינו כלום! אנחנו התרגלנו לחשוב ולצפות שאנשי מעלה הם גם הגננות שיתנו לנו יד לטפס על הסולם שהם הציבו. התרגלנו לתפוס שמי שכותב משהו אודות האדם הוא גם מחויב לנו לדין וחשבון לאיך נגיע לשם. סוג של מטפלים. מצפים שיראו אותנו שיתייחסו אלינו ואל מצבינו העלוב והנואש. ושיורידו אלינו סולמות חילוץ. אז לא! הגיע הזמן לשחרר ולהשתחרר מהציפיה הזאת. ההוגה דבריו תקפים מתוך עצמם ללא שום תנאי אם הם מדברים אלינו או שולחים לנו יד לחילוץ. אין קשר. 'ניכרים דברי אמת'. וזהו.

אם אנחנו רוצים לקחת צעד קדימה בהתפתחות האישית שלנו. אנחנו חייבים לתפוס את זה. להתרגל לשמוע ללמוד ולקרוא דברים שהם תקפים מתוך עצמם. יש בהם אמת מוחלטת ולא בדווקא בהקשר שלנו.

זהו אכן מעגל שנלכדנו לתוכו. אחת הסיבות היא ששקענו בתורות מוסר שניטשה בעצמו מחריב אותן מהיסוד. שהאדם הפך ליצור ככ נואש חדל וחסר מצפן פנימי שהוא מחפש בכל דבר שהוא לומד משהו שיציל אותו מעצמו. ובדיוק בנקודה הזאת פרחו כל הדתות ושיטות המוסר לייצר תכתיב חיצוני שבן אדם אמור להתיישר מולו. אין יותר רקוב אבוד ומושחת (במובן של השחתת הדבר המקורי) מזה בנפילת האדם אל מצבו.

זאת לכידה הרמטית. אין לנו מוצא משם. כל המושגים שנולדנו לתוכם ויושבים לנו במערכת בילד אין כחלק בלתי נפרד מהזהות שלנו הם בנויים על התפיסות האלה. על קטנות האדם. על הצורך הקיומי שלו לחיות 'חיי נתינות' עם מוסר של עבדים. אגב גם אם זיהינו את כל זה. זה לא עוזר לכלום. שלא תהיינה ציפיות. אני לא כאן לבשר בשורות משמחות בענין הזה. אין הפי אנד בסיפור הזה. שגם לזה התרגלנו. לצפות להפי אנד. לא. אין. ואא שיהיה.

זהו מסע לעבר השחור. זה מסע נגד כיוון התנועה. רגרסיום אינפיניטי – נסיגה אינסופית.

למה אני עושה את המסע הזה? כי אני פשוט עושה אותו. אין לי משהו אחר לעשות כאן. זה כביש ללא מוצא. לפחות לא מוצא שניתן לצפות לו.

לסיכום. אני מתרגל ללמוד דברים שלא מכוונים בדוקא להיטיב את הקיום שלי. אני מתרגל להפגש עם דמויות שלא רואות אותי ולא מחשיבות את הקיום שלי כמשהו שכדאי להתייחס אליו מלבד בבוז שורשי. אני מתרגל לשחרר את תבניות ההרגל לחפש עצות טובות לחיים טובים בכל דבר שאני לומד.

למה אני עושה את זה? כי זה כיף לי. אני נהנה.

וזה מה שככ יפה בו. סוף סוף מישהו שלא סופר לא את מה שאנחנו חושבים לא את מה שאנחנו מרגישים ולא את האמונות שלנו ולא את הלב הרחום והסו קולד מוסרי שלנו. לפעמים בחיים זה טוב לפגוש דמויות שלא מתחשבות ולא מתרשמות ולא מתפעלות ממי שאנחנו מהדימוי שיצרנו לעצמינו מהעולם המסוים שבנינו לעצמינו לחיות בתוכו.לפגוש דמות רצינית שרואה את כל זה ולא מתרשמת ולא מוכנה ללכת שולל אחרי המניפולציות הנסתרות שבנינו כדי לשרוד ולמצוא חן שלא לומר לבצר לעצמינו עמדה של כבוד בג'ונגל. בא בן אדם ונוחר על כל זה בבוז. מגחך. מסתכל מעומק דעתו הרחבה עלי ונותן לי תחושה שאני מעורר רחמים שאני כל כך קטן וחסר תוכן אמיתי בכל חיי שאי אפשר בכלל להתחיל להסביר לי. זהו מפגש מחלחל. מעורר פחד קיומי ובעיקר מזעזע את האקווריום שאני קורא לו חיים ומאיים לשוברו. תבינו מי שמחפש סימפטיה או שיסבירו לו את הלך הרוח והנפש של הזמן המודרני אצל ניטשה ימצא במקרה הטוב ביזיונות חריפים במקרה הגרוע ביטול מוחלט ומכאיב של כל עולם הערכים שלנו. במקרה הגרוע עוד יותר הוא בכלל לא רואה אותך ואת כל העולם החמוד שבנית לעצמך. אבל ניטשה כן מנדב לנו ברוחב ליבו המנתץ הסבר איך הגענו לאומללות קטנות ועליבות כל כך שורשיים בקיומנו עלי אדמות. הכל מתחיל מריקבון יסודי והשחתה מוחלטת של זיהוי מהם חיים ומה נוגד את החיים ואני לא מתיימר כאן להרחיב בזה כי זה ספרים עצומים שצריך לעבור מסע שלם ושנים של התבוננות והכרה בעוצם העושק שה'מוסר היהודונצרי' ואחריו כל התפיסות החברתיות והמוסר האנושי המקובל שאומץ עי חברת בני האדם שהוא בעצם מקבילה חילונית למוסר הדתי – כל זה עשק מאיתנו כל יכולת לתפוס שמתחת לכל ההריסות וההשחתה קבור אדם שהוא יותר גדול ועוצמתי ממה שניתן לדמיין. המושגים שלנו בכלל לא קרובים לתפוס במה מדובר. אז ניטשה קורא לזה האדם העליון. כשלאמיתו של דבר זה האדם היחיד שראוי להקרא אדם. לשם חיי מעלה ועוצמה כאלה היה כדאי ליצור את היצור האנושי. פחות מזה או עד לזה זה יצורים לא ברורים שהתיאור היחיד שמתאר את כל קו החיים שלהם זה שהם 'נתינים'. חיי נתינות זה חיים שמלכתחילה אתה נולד לתוך מערכות חברה מוסר ותרבות שכל כולם נועדו להשכיח ממך את היותך אדם-אדם העליון.

היהדות שהיא המקור לדתות ולהתפשטות ערכי מוסר להמונים מי שחוקר וצולל בעמקי מקורותיה הנסתרים יוכל למצוא תיאורים נשגבים של אדם עליון שלם בתכלית השלימות מתהלך בגן עדן ומלאכי השרת צולים לו בשר ומצננים לו יין (כדברי המדרש) כלומר המלאכים שהם הכוחות שמשרתים את הבורא משרתים את אותו אדם עליון ומזהים בו אלוהות כלומר שלימות בלתי ניתנת להגדרה. אנשי סוד נסתרים בכל הדורות הכירו את עומק כוונת היהדות בתיאוריה הנשגבים אודות אדם שלם בתכלית השלימות שממנו התחילה האנושות ואליו ואל צלם דמותו היא חותרת לחזור אחרי סוף דברי ימי ההסטוריה אך כל זה נקבר מתחת לאלפי שנות נפילה גלות נוראה והתפצלות הדתות וריסוק הרוח האנושית בידי עלילות בני אדם והפיכתה של הדת לכלל שיטת חיים לקיום הנתיני האבוד והשכוח.

אם יש משהו ששווה לבכות עליו בט' באב זה זה. זה האבדון העצום שאנחנו בכלל לא יודעים על קיומו.

מה מרתק? בא ניטשה פילוסוף גרמני ענק ב1880 והצליח לחדור לכספות הכי מטורפות שיש לרוח האנושית ולהגיד לנו חבר'ה אתם חמודים אבל זה לא נקרא בני אדם.

היה עוד אחד שאמר משפט דומה לתלמידיו: נכון אתם אנשים כשרים. אבל לא לזאת היתה כוונתי. רציתי שתיהיו לי כחיות הנוהמות ביער לילות שלימים. ר' נחמן מברסלב בא והפציץ דעת עליון מאותו מקום שנמצאים בו תיאורי האדם העליון ואמר לכולנו. חבר'ה אתם לא בכיוון. או בקיצור: אתם משעממים אותי.

אני נעצר דוקא בנקודה הזאת וחוזר עליה שוב ושוב בכל מה שאני כותב. אותה נקודה שבא מישהו ודופק לנו על קירות התפיסה שלנו.

מישהו אומר לי שאני לא בכיוון. שהמערכת הפנימית שלי כולה מיוסדת על מוסר נתינים מעוות.

מישהו בא ומנער אותי.

אולי אולי יהיה זה רגע אחד בכל החיים שלי שאשכרה אקלוט את המסר המזעזע הזה. וואלה מספיק לי. כי לעוצם המשמעות של קליטה כזאת איכותית. רגע אחד זה נצח