בועט בפחיות

מסיבות ביערות העד של היכלות השאול בממלכת אשמדאי סבא…מה לו ולנו. העולם נראה כמו שהוא נראה רק בגלל שהמסיבות שלנו משעממות אותו למות. איבד ענין. איבד קשר עין. הכאוס השתלט והחרא האנושי מציף את הכל…ואלוהים בכלל מתקרחן באלף מסיבות שדים מטורפות בו זמנית (בגלל יכולות העל שלו וגם בגלל שמסיבת שדים אחת לא מספיקה לו😌) המאסטר די. ג'י. שמנגן בכל אלו הוא לא אחר מאשר זקן השדים בעל אלף העיניים מלך מלכי המלכים שליט כל העולמות והיכלות האור והאופל הלא הוא אשמדאי ירום הודו שכולנו נתיניו הנאמנים (אלוהים מזמן ויתר לו על המלוכה באיזו מסיבה מכר לו אותה תמורת כמה גרמים של חומר אפל כלשהוא). מה לו ולנו? כלום. עזב. פרש מזמן מזמן מהמגרש. אנחנו חיים על סיפור ממוצא אודותיו שהמציאו באיזו תקופה משועממת במיוחד כמה זקנים חדלי חיים. תראו לאן זה הגיע. להתרגש מילדה מטומטמת שככ מרוכזת בעצמה ולא לוחצת יד לנשיא המעצמה השלטת בעולם הגלוי. זה השפל. זאת הרמה. ולעשות מזה ענין. אחחח כמה שאשמדאי צוחק עלינו פשוט. תוך כדי אלף המסיבות שהוא מנגן בהם הוא שומע באוזניה דיווחים מעולם הנתינים שלו. שאגב גם הוא עזב אותו מזמן..רק שם פה כמה שמדווחים לו על אירועים מצחיקים במיוחד. העולם שלנו הוא במת הסטנדאפ שלו…

בקיצור שיהיה לנו בהצלחה עם לא ללחוץ ידיים ולא לדבר אחרי נטילת ידיים. אחלה. התפתחות מטורפת. גדילה. עוצמה ושאר רוח.

לבוא ולספר לנו בני האדם כמה אנחנו תלויים בכל כך הרבה דברים. כמה הקיום שלנו הכל בעצם תלוי ומותנה באינסוף דברים. אפילו הקיום הפיזי עצמו מותנה ותלוי בכך שאמשיך לנשום. כדי לאכול זה תלוי אם אפתח את הפה ואכניס אוכל לגוף. שלא לדבר על קומות ושכבות נוספות בקיום. כמו הרגשות. תחושות. קשרים ומערכות יחסים הכל תלוי ומותנה. שום דבר באמת הוא לא חופשי. מה מצחיק? כשרוצים לדבר על חופש וחירות בקיום מגיעים לסוגיות של רצון. בחירה. ומשפטים כמו הרצון הוא חופשי. או הדמיון הוא חופשי. או שאפשר לבחור והכל תלוי בבחירות שלי. מי שיצר את המערכת של האדם תופס את הבטן מצחוק כבר אלפי שנים על המחשבות האלה..האמת הוא כבר די אדיש לגביהם..הנה הם שוב מספרים לעצמם את הטימטום הזה של הבחירה. ושהם חופשיים ושאם הם ירצו מספיק חזק אז הם ישברו את קירות הכלא שיצרתי. טוב מסכנים. אומללים. שיעסיקו את עצמם בזה אם זה עושה להם טוב…

מה נסגרררר??? איזה חופש ואיזה בחירה ואיזה רצון הכל כולל הכל נמצא תחת הקלגס של היוצר הזה. הנה שוב תלות מוחצת בדברים מופשטים מאין כמוהם. רצון. בחירה. זה שוב להיות תלוי באיזו תנועה פנימית ערטילאית שאני מספר לעצמי שאחריה אהיה חופשי. ממש לא!! זה רק מחזק את התלות. את חוסר האונים. את הנואשות לאחוז במשהו שהוא מחוץ לכותלי הכלא הנוראי הזה. אין שום מרכיב חופשי במרחב האדם. הכל נע במעגלים אינסופיים של תלות. גסה יותר או עדינה או מופשטת אבל עדיין תלות והזדקקות. אכן תמונה קודרת למבקשי החופש. למדמייני החירות. לפורצי הגבולות. למנהיגי המרד השפוף. חידלו אהובי נפשי. אין. חיפשתי גם עבורכם. אין מוצא מתנאי הקיום האנושי. חפשו לכם תכלית אחרת לחיות עבורה. אנחנו בתוך משחק הדיונון/ משחקי הרעב/הרץ במבוך/מטריקס המשוגע ביותר שניתן לדמיין. והכל בתוך המגרש שהמתכנן הראשי יצר. אא לצאת ממנו. מציע לנתב את כוחות היצירה. הדחף והצורך להיות ולהרגיש חופשיים למקומות אחרים. שמי החופש סגורים מעלינו בצורה הרמטית בנויה ושורשית. בואו נחשוב יחד מה לעשות עם עצמינו בתוך נתוני הקיום הקיימים. האומץ. התעוזה. הדחף להלחם ולהתנגד יקרים מאוד כשלעצמם. גם בלי תכלית החופש. נחשוב מה אפשר לעשות איתם.

כאילו היא ואין בילתה והיא:

שצריך 'לעבור משהו' כדי להגיע 'למשהו' נתחיל מהתחלה. לא צריך לעבור שום דבר כדי להגיע למשהו דבר. מי קבע מי החליט. יתכן שזאת תבנית שבן אדם יצר כדי לתת משמעות לכל הזמן הסתמי בחייו. למשך התקופות הלא ברורות. תחנות החיים המייגעות. מה נעשה עם כל הזמן ומשך החיים שבו אנחנו מרגישים שאנחנו לא במקום שלנו. אבל בכלל. לא בכיוון. אפילו לא קרוב. אלו הן תחושות קשות מנשוא. מה אעשה עם כל היכולות והכישרונות שאני בטוח שיש לי. או שהוכחתי בעבר ועכשיו אין לי שום דרך לבטא את עצמי כי אני זרוק באיזה תעלה הפוך על הגב. אה. אני יודע. אספר לעצמי שאני עושה דרך. שאני מתפתח. שאני במסע מוטרף של התכוננות והתפתחות לקראת תפקיד חיי או הדבר הזה שלשמו באתי לעולם. אך איזה מסע ככ משוגע – אני מספר לעצמי – שאני צריך לעבור בתחנות כל כך לא קשורות. ככ משעממות ככ לא נוגעות במי שאני ומה שאני – אבל המסע ההתפתחות הגדילה הרי אין ברירה שאעבור גם כאן. וגם כאן וגם בכל חושך וצלמוות אפשרי. אין שום ברירה צריך לגדול ולהתחשל ולסבול. לסבול הרבה ובכמויות ובכל סוג של סבל אפשרי כדי לגלות סוף סוף….את מה? מה מגלים? למה כל זה היה? מה כל התפיסה הזאת של 'לעבור' לאן היא הובילה אותי. יתכן שסיפרתי לעצמי סיפור כדי שאוכל לשאת את הקושי העצום שבקיום. את התאונה החזיתית שנמצאת בבסיס הקיום האנושי. שמשמעות הקיום האמיתי אף פעם לא תגיע משום דבר שאני 'עובר' או 'צריך לעבור' ובכלל אין שום משמעות לקיום שאני יכול לגעת בה..זה הכל משחק. מאבקי כוחות. ומלחמת תפיסות ותבניות שמתגוששות אחת בשניה בלי שום סנטימנט לרגשותינו. לצרכינו. לדחף האינסופי של האדם בכח. בתחושת ערך. בכבוד.

אין קשר. הקיום האנושי הוא נגזרת של עולם אחר לגמרי שאין לנו שום קשר אליו מלבד זה שאנחנו חווים צללים והדים רחוקים של התרחשות והתגוששות אי שם הרחק מעבר לתפיסתינו. ומה שאנחנו חווים בפועל זה רק הד רחוק מכל זה. זה מטמטם אותנו כי מרגישים שיש משהו אבל אין לנו שום קשר וגישה לאירוע האמיתי. ולא רק זה האדם הוא סתם שק חבטות של התנודות שבאות מעמקי ההתרחשות האמיתית. אין באמת טעם לכל החרא שנתפס בדעתינו. אין שום טעם וענין 'לעבור משהו' זאת סתם אחיזת עיניים. אין כאן כלום. לא תגיע לכלום אם תעבור או לא תעבור. בן אדם! אתה לא בשום זירת התרחשות של כלום וחייך לא מענינים אף אחד. תרגע. תפנים את האירוע המגה טרגדי הזה אל כל חלקי נשמתך אבודה. ותנשום את אש שריפת הביזיון. האכזבה. הריקנות והשממה האינסופית שבאה יחד עם ההכרה הזאת. נשמת? יופי. נשרפת כולך מבפנים? יופי. לא נשאר ממך כלום? יופי מכל מה שדמיינת שיקרה או שיהיה ממך או מהעולם המיותר שאתה חי בו. התנקית מזה? יופי. עכשיו אפשר לשבת להתחיל לדבר. ולא סתם למחזר חומרים מתישים של המערכת האנושית בחיפושה הנואש אחר משמעות. חלססס. די עם הרעש הזה. אני אוהב רק דבר אחד. חורבות. הריסות. קיומים לא מוצלחים. תאונות חזיתיות ומוכנות לשאת את כל זה. לא בשביל 'לעבור' או איזה 'מסע גילוי' אלא בשביל ההכרה שכשמנצחים את כל המסכים האלה אפשר לשבת לדון מחדש בכל. ולדון מחדש בכל זה הכי כיף בעולם.

וקיים עד שהרגשתי את ההרגשה הזאת היום שהנה ככה מרגיש הכלום והשום דבר. ממש כלום. מקובל לחשוב שהכלום תמיד מסתיר משהו מאחוריו. שהוא צופן איזה סוד. שאין דבר כזה כלום. אבל לא. כלום זה כלום.

מה אתה מרגיש? אני לא מרגיש כלום

בטוח? כן. בכל זאת מה יש שם בתוך הלא מרגיש כלום? מה יש שם. יש שם כלום.

כן אבל. תמיד מרגישים משהו. אין דבר כזה אני לא מרגיש

נכון. אני מרגיש כלום. לא כלום. שום דבר ועוד…

יפה. אז אתה מרגיש כלום. אז אם נגיד תפתח את ההרגשה הזאת ותסכל בתוכה מה תראה?

מה אני יראה? כלום. אני אראה כלום.

מה. איך זה נראה הכלום הזה?

הוא נראה כמו כלום. האמת לא כמו. ממש כלום.

הבנתי. אז בא רגע נאט וננסה לפרק את ההרגשה הזאת של הכלום. נפרק אותה לחתיכות. לפירורים קטנים. וננסה להקשיב לכל אחד מהם בנפרד. מה נשמע מהם לדעתך?

לא נשמע כלום. כי את הכלום אא לשמוע. אא לפרק ואא להאט עליו. כי הוא לא מוכן שיאטו עליו הוא שונא האטות. ופירוקים. ונסיונות לנתח אותו.

הכלום הוא מצב שבו הנפש נכנסת לאיזור סגור שלה עם עצמה. והדבר היחיד שהיא עושה שם זה מחכה שהוא יעבור. ישחרר. יפתח האיזור הסגור. ונמשיך את החיים כמו שהם.

מצב של בהיה של האדם בעצמו. מצב של השתוממות. שיממון רחב היקף וארוך טווח. מצב של איפוס מחשבות. של חדלות שורשית. של התאיינות לתוך וואקום. של קיום שרדני בסיסי. מצב של יציאת הנפש מעצמה לתוך היכל השיממונות ושיעמומים העליונים. מצב של התקשרות ליוצר המשועמם שיצר כזאת ברייה חדלה ושוממת

I'm so tired I can't sleep
I'm a liar and a thief
Sit and drink Pennyroyal Tea
I'm anemic royalty.

אני כל כך עייף שאני לא יכול לישון

אני שקרן וגנב

לשבת ולשתות תה פנירויאל

אני ממלכה אנמית.

(קורט קוביין, נירוונה)

יש משהו בכותבים המנלכוליים והשורדים ואלו שחווים את החיים מהצד השפל והנמוך והשטוח ביותר שלהם. והולכים על זה. בלי שיפוט ובלי לרצות לחוות חוויות אחרות מעודנות יותר. שמוציא מהם משפטים כמו אלו שכתובים למעלה. משפטים מדהימים בשפיפות שלהם. בהודאה על האמת. 'אני ככ עייף שאני לא יכול לישון'. 'אני ממלכה אנמית'. מעורר השראה ממש. וידוי מהסוג הזה משחרר את הצורך של האדם להציג ולדגמן את מה שאין לו. אם אני אנמי וחסר חיים. מהלך בשמיניות משועממות ברחוב. מסתכל על העוברים ושבים במבט בוהה וחסר ענין. נותן לשפיפות החוויה את מלא המקום נותן לעייפות המנטלית את כל רוחב הפס של הקיום שלי. אתה מגלה שם ממלכה. ממלכה שלא דמיינת שהיא קיימת. שלא חשבת שיש אפשרות שאם תלך עד הסוף עם הכיוון השפוף תגלה משהו בכלל מלבד את קרקעית התהום. אתה תגלה את קרקעית התהום. נכון. אבל הרגליים שלך פתאום יחושו סוג של יציבות מפחידה ומפתיעה דוקא שם.

קרקעית של משהו בסוף זה תפקידה. להוות את הריצפה של הקומה שבה אני נמצא. מה זה משנה באיזה קומה אני נמצא, מביני ענין יקלטו שבאמת באמת זה לא משנה באיזה קומה של חווית הקיום אני נמצא תמיד יש שם חגיגות מטורפות שמיועדות רק לי. ממש לי כמו שאני. כפוף. שפוף. משועמם. וחדל.

הרבה מאוד נשמות בדור הזה. בעידן הזה. חווים שפיפות עצומה. מובנית. ריקנות אדירה. חללים ריקים ואבודים בתוך מהלך הנפש. תהיה. תימהון. שיעמום. הליכה על קצוות הקיום כדבר שבשיגרה. נכון בכל תקופה יש כאלה. אבל מה שמייחד את העידן שלנו הוא הניגוד. חווית הפרדוקס. הבלתי אפשרי. הקצוות שתפוסות באותה נפש. חווית החדלות והריק נתפסת באנשים נורמליים. רגילים. שחיים ומתפקדים. יש להם משאבים. כסף. עבודה מעמד. והמון אפשרויות למלא את זמנם בחוויות. כמו שהיא נתפסת באנשי קצה. ומוזרויות. החלל הפנוי מתפשט בכל אזורי המחיה שבני אדם יצרו לעצמם. ללא הבדל דת. גזע ומין. כמו נחשול אדיר שמנתפץ על עולם האדם ונכנס בכל סדק אפשרי כטבע המים ומאיים להציף את הכל. שב דקה אחת בלי לזוז ותקשיב לצרחות בני אדם הפנימיות איך הבהלה לברוח מהוואקום הזה…מהנחשול הזה מזיזה אנשים. מריצה. מייצרת תעסוקות מיותרות ומלחמות ללא הקשר. אחד יפתח מסעדה ועוד מסעדה וירוץ אל האבדון הכלכלי. והשניה תלמד ותתרגל את כל שיטות היוגה והמדיטציה שקיימות עלי אדמות בניסיון להרגע. והשלישי יטרוף גמרות וסוגיות כמו משוגע. והרביעי ימלא את המח שלו בדיקדוקי הלכה. והחמישי יעשן את עצמו למוות בוקר צהריים וערב. ואני לא מדבר על אנשים שהנחשול הוציא אותם מהמשחק לגמרי. אנשים מתפקדים. אבל משהו צורח עליהם והכל מבוהל. הכל לא מתואם. תגובות לא פרופורציונליות. מעשים ללא הסבר. קניות. כל עיסוק נכנס למהלך של התמכרויות. במקום שיהיה 'אדם לשבת על הכיסא' אנחנו נראה 'כיסא יושב על האדם' הכל משועבד. מכור. שפוף. לא נושם. לא מכניס אויר צח.

עכשיו. זה לא שיש לי בעיה עם המצב הזה. ולא שיש לי שיפוט על זה. אני רק מתאר איך אני חווה את תמונת המצב של העידן שלנו. ומנסה לפענח את החידה שמתנסחת אצלי. שוב ושוב. מה קשור הכל? מה עושים. לאן הולכים. למה הכל צפוף ולוחץ. וגם כשלא צפוף ולוחץ לי כלום, אין לי תשובה למה כל הדבר הזה קיים. מזה המשחק הזה. בשביל מה זה קיים. למה ככ חשוב ודחוף להתקיים. למה הלב לא מפסיק לפעום, מי יצר את המכונה הזאת ולמה הוא התכוון. מתי הסיוט הזה יגמר ואוכל לצאת מכאן. לאן יוצאים. יש סיפור המשך. שם יעזבו אותי לנפשי או שהקדיחות והכאבים הקיומיים ימשיכו? מתישהו מגיעים לפיתרון? או שאני כלוא כאן לנצח. מחשבות שחורות בפיתחו של שבוע. I'm anemic royalty

שביניהם וגם אלו בעלי הנטיה הרוחנית החזקה וגם בעלי הנפש. מקשיבי פעימות הלב. וגם סופרים ומשוררים למיניהם וסוגיהם. וגם הוגי הדעות החדשנים והגאוניים ביותר. שלא לדבר על המוני המטפלים לשיטותיהם. וגם בעלי הדמיון המפותח כותבי פנטזיות ומדע בדיוני. כולם כולם בסופו של דבר ממחזרים את אותם חומרים אנושיים. מספרים את סיפורו של האדם מאלף נקודת מבט שונות אמנם אבל ציר אחד לכולם לסדר ולארגן ולהיטיב את עובדת קיומו של האדם בעולמו. גם העוסקים באמת לפענח את חידות הקיום האנושי בסופו של דבר נתקלים בקירות התפיסה האנושית ובכוחות ההישרדותיים ובקושיות עצומות מהחלל הפנוי ששכל האדם הולך שם לאיבוד.

יש משהו מתעתע מאוד בחווית הקיום האנושית. כי בן אדם מסתכל על עצמו. נגיד אפילו ברמה הכי טבעית וחייתית ומגלה שיש בו יצר חזק מאוד לשרוד. להמשיך להתקיים. לגבור על קשיים. איומים. הכל כדי שהדבר הזה שבתוך הגוף ימשיך לפעום. זה מייצר תחושה ודאית כמעט שלהמשיך להתקיים זה בסיס לאיזו משמעות או תפקיד או יעוד נשגב. אחרת למה הוכנס לתוך האדם כח מטורף כזה. זאת למידה מתוך הגוף לשאר החלקים. למידה נסיבתית. אם אני חייב להמשיך לנשום אז מסתבר שיש ערך לנשימות שלי וכו וכו להמציא ערכים והסטוריה שלימה של מאבקים על משאבים. דתות ומסעות של כיבוש ומה לא.

אממה אף אחד לא שאל את עצמו אולי כל זה זה רק מצג שווא? מחזה תעתועים. מופע והצגה. הרי כל בר דעת שמוכן טיפה להודות על האמת לאמיתה יודה שאין שום הצדקה לכל הטררם שנקרא בן אדם עלי אדמות. זה בדיחה ממש. זה לא להגיד 'המלך הוא עירום' ואף אחד לא שם לב. זה להגיד 'אין בכלל מלך' על מה מדובר בכלל. what's this about? על מה כל הרעש. למה האדם מרגיש ככ חשוב. נצרך. למה הוא בטוח שעניניו החומריים או הנפשיים או הרוחניים כל אחד מה שמעסיק אותו. חשובים ומענינים.

למה מעמד חברתי זה ככ חשוב. כבוד. כסף. שלום עם האישה. ילדים. חיי משמעות. חיי רווחה כיבוש. נצחון. כישלון הצלחה להיות מתוקן. לרצות. להתייאש. להיות צדיק להיות רשע. להציק לאנשים. להכאיב או לא להכאיב. להיות נוקשה או רך או כל דבר אחר…כל המבנים האלה. מה ענינם לאן הם חותרים מה זה כל התעסוקה המטורפת הזאת.

להיות אישה נשית. להיות גבר גברי. אני אישה בגוף של גבר או גבר בגוף של חייזר. אני הומו אני נמשך לזבובים ולשפני סלע. אני אישה עוצמתית ואף אחד לא ידרוך עלי. אני גבר רכרוכי ולמרות זאת אף אחד לא ידרוך עלי. כולם ידרכו עלי ואהפוך לשטיח הכי טוב בעולם. כל מיני שאיפות. מאווי נפש. תשוקות. יסורי וחיבוטי נפש. מה זה כל זה. למה זה ככ נצרך. למה זה ענין בכלל.

דרכו על השחורים אלף שנה עכשיו השחורים ידרכו על הלבנים אלפיים שנה. יופי. מה עכשיו. מה עושים עם זה.

הנה אדם שמצא משמעות בחייו. הוא שליח של אלוהים לרומם את בני האדם להיות כשרים ומוסריים יותר. נו ואז מה. ואז אלוהים יהיה מרוצה והעולם יהיה מתוקן ותבוא הגאולה ויהיה טוב מדהים לכולם. נו ו…למה זה אמור לענין אותי בכלל?

הנה קבוצה שעושים יוגה כל בוקר ונרגעים ומתחילים את יומם מתוך שלווה פנימית. מקסים ו..אז מה. למה רציתם את השלווה הפנימית מלכתחילה? אה זה לא כיף לכם לכעוס כל היום? נכון זה באמת מצער. או. קיי. הנה נרגעתם. למה זה באמת היה נצרך? אז לא תהיו רגועים ותכעסו על כולם כל היום. חרא חיים. אבל מה לעזאזל ככ איכפת לכם שיש לכם חרא חיים. מי הכניס לראש שצריך להיות אחרת

התשובה מאוד פשוטה. אף אחד לא רוצה לסבול. בן אדם בנוי על מניעת סבל. אחלה. אז לא נסבול. מה נעשה עם החיים מעוטי הסבל שלנו? הם לא הופכים למענינים יותר בגלל שיש בהם שאיפה להפחתת סבל.

מה ככ מענין ודחוף שיהיה לי בית. לקחת הלוואות ומשכנתאות במאות אלפי שקלים ולהחזיר במשך 30 שנה קדימה. העיקר שיהיה לי בית בנוי לחיות בתוכו. זה אחלה בית. זה כיף. זה מרווח. זה נותן תחושה טובה שכבשתי משהו בחיים. שידרגתי את עצמי. אני מכובד יותר בעיני עצמי. מגיע לי. אני חי כאן וגם ככה לא פשוט אז מגיע לי להתפנק בבית ברכב חדש. מכבד אותי.

או.קיי. אחלה. אז אני מכבד את עצמי. וזה ראוי וטוב. נו מה הלאה. מה זה השיעמום הזה.

אני גם הוגה דעות להנאתי. משחרר את המחשבה לתהות על עצם הקיום ושואל שאלות מוזרות על מה ככ מענין כאן בכל הטימטום הזה של החיים. נו ומה יוצא מכל זה? הגיתי. שאלתי. התחצפתי לכל אדם באשר הוא הסתכלתי לו בפנים וירקתי על כל מה שהוא טורח עליו כל חייו. היורק מנוטרדאם. המרוקק משלומפרדם. מקיים בהידור 'הויי בז לכל אדם. שאין לך אדם שיש לו שעה ואין לך אדם שיש לו מקום'

נמאס לי להיות ולהרגיש מבוזה. ונמאס לי ולא מענין אותי לפתור את הביזיון הזה במה שיש לעולם להציע. בית. רכב. כסף. אני לא בדיוק יודע מה אני רוצה. פשוט לא נראה לי סביר שכל מי שאני מה שחסר לו זה להתארגן בעולם ולהיטיב את תנאי הקיום שלי.

ככל שאני מתעסק עם השאלה הזאת אני מרגיש יותר את המחנק. את ההכרח. את חוסר הפשר. אבל אני כבר רגיל לחיות שם. בתהיה. המחנק לא חנוק לי. חוסר הפשר סבבה לי. אוהב את זה. אם דברים מתבררים לי אני נעשה חשדן. בטוח זה בדיה שהמצאתי. בטוח אין לזה ממשות.

אמרו :״אין חושבים את מה שאיננו״
אנו נמצאים בקוטב השני ואומרים:
״מה שניתן למחשבה מן ההכרח שהוא
בגדר בדיה.״

מילים ככ חזקות בעיני. אולי הכי חזקות שנתקלתי בהם. המילים האלה מבטאות את החוזק בעצמו. את הדבר הכי עוצמתי וחזק שאדם יכול להעמיד בתוכו מול מציאות החיים שלו. בגלל שהמשמעות שלהם היא ויתור על כל האחיזות. כל המגננות. כל ה'אמיתות' המוכתבות מבחוץ. לעמוד חשוף לחלוטין מול התוהו ובוהו של הקיום ולתפוס אמת דקה עדינה ועוצמתית ככ שאומרת: אין כלום כאן. רק מה שאתה בן אדם תקבע באופן יזום כאמת תיצור. תחקוק. תתעקש. תלך ראש בקיר כנגד כל המסכים. תאמין לעצמך ולמה שעולה מתוך הכבשן הפנימי שלך. 'תשתול אמת כתהליך אינסופי' זה וזה בלבד תהיה האחיזה שלך. המשוט שאיתו תשוט בסירת המפרש הקיומית הקטנטנה שלך באוקיינוס הכאוס הנורא.

והמושג 'ליצור אמת' או 'לשתול אמת' הוא לא פשטני או מבוסס על בדיות ודמיונות שכל אחד יכול להמציא לו איזה סיפור מהבטן וללכת איתו.זאת לא הכוונה. הכוונה שאדם יצליח לקלף מעצמו את כל האחיזות..כל התפיסות החיצוניות שתכלס הוא חייב להודות שהן לא מספקות את סחורת הצדקת הקיום שלו. רק פירורים שהוא מסתפק בהם כי אין לו שום ברירה אחרת. והולך גם נגד כל ההצעות הרוחניות הקיימות..'אמת שרירה וקיימת שרק צריך לגלותה' חוצב דרכן ושם ללא פחד הוא מסכים לעמוד עירום בקיומו ומתוך החופש והחירות הזאת להתחיל לצייר את ציר החיים שלו. מאיפה הוא בא ולאן הוא הולך ואיפה הוא עומד עכשיו. לשתול אמת ולזרוע זרע שאא להבין לאן הוא יצמח אבל להשקות לטפח ולגונן על השתיל הזה מכל הרוחות החיצוניות והפנימיות.

לא יודע ולא זוכר למה הוא התכוון. אבל הפירוש שלי זה שלהתפתח ברמת האדם שאני זה לסגת. לסגת מכל מה שאני חושב ומכיר ומרגיש. לא צריך להתאמץ בשביל זה. פשוט פוגש את הקירות של המציאות בכל נושא. את הכאבי בטן שכל ענין בחיים עושה לי. את רדיפת המחשבות הציפיות הקולות הטורדניים מבחוץ ומבפנים. וכל פעם שאני פוגש אחד כזה. במקום להלחם. לסגת. לרדת מהענין. להתחפף מהאיזור. למצוא מרחב מחיה בתוכי שלא חייב את הענין ההוא הקשה/כואב/מייסר/מציק/רודף בשביל להתקיים. יש לבני אדם כל מיני תנועות. אחד חייב להשיג כדי להתקיים. והשני חייב לסגת. אם המשיג לא ישיג הוא יושמד. אי ההשגה זה שטח השמדה בשבילו. אם הוא ינסה לסגת הוא ימצא את עצמו משיג נסיגות. אא לברוח. המשיג ישיג ולא משנה איפה הוא נמצא. וכן הנסוג. תמיד יסוג. אם הנסוג ינסה להשיג הוא יושמד בזמן קצר. הוא יופצץ המערכת שלו תוצף בחומר שאין לו אפשרות לעכל והוא יאלץ לסגת. ובאופן פלא גם כשהוא ישיג משהו הוא ימצא את עצמו נסוג. זה נקרא גבולות הקיום שלי. אא לחצות. כלומר אין לאן. זה תמיד יחזור לאותה נקודת כובד באישיות.

את המשיג יותר קל להבין בעולמינו. זה השפה שהעידן שלנו מדבר בה. לעומת זאת הנסוג מדבר בשפה שקרוב לוודאי שגם הוא לא מבין. כי השפה נוצרת במרחב החברתי – אנושי שבה בן אדם גדל. ואם העולם מלא באנרגיה של השגה זאת השפה היחידה שכולם יכירו. לך תחיה עכשיו כ'נסוג' בעולם של משיגים.

להבין. הנסוג נתפס כנסוג כאנטי משיג. כצל של המשיגים. הוא לא נתפס כישות וכתנועה ממשית שיש לה זכות קיום. הנסוג פרויקט חייו בעצם זה לחיות. להעמיד כל רגע את הקיום שלו מחדש. לפלס לעצמו קיום נסוגי בתוך סביבה שעסוקה בלהשיג. זה גורל לא פשוט. אבל האתגר העצום מביא איתו הבנות מעמדי חיים וקרקעיות קיום בלתי נגישות בעליל ואין שום דרך להגיע אליהם כשהקיום שלך עומד רק על השגה. הנסוג זאת חלקת אלוהים פלאית שקיימת בסוג של נס בעידן הזה. זה שטח השמדה תמידי ומפואר אמנם אבל זאת ברירת המחדל היחידה שיש לנסוג.

כשהנסוג מתחיל לתפוס שהוא כזה אז הוא מבין שמה שנחווה אצלו באמת כנסיגה כהעדר התפתחות ותנועה זה רק המצג הראשוני והשטחי ביותר של חווית הקיום של הנסוגים. מה באמת קורה? הנסוג זוכה לפגוש פנים אל פנים – לרגעים – את שורש הקיום. את קרקעית הקיום. את היכולת לצחוק באמת. להרגע באמת..ועוד דבר עיקרי. הנסוג מעמדת הקיום שלו יכול לזהות בקלות את הכוחות הפועלים על בני אדם אלו שמושכים אותם וגורמים להם להאבד לתוך חיים שלימים של דמיונות. לפעמים זה דמיונות עמוקים ושורשיים מאוד. מורכבים מאוד לזיהוי ותפיסה. אבל יש שקרים בעולם שאא לעלות עליהם בלי שאתה נסוג בתוכך. בעמדה הבסיסית שלך.

נכון גם הנסוג יכול להאבד לגמרי באיזה שקר עצום שהוא משקר לעצמו. אין לאן לברוח מהשקר בעולם שהשקר הוא המלך. אבל אני כאן מתאר עמדת חיים לא מצויה. בעצם לא התחלתי להגיד מה התוכן של הנסוג. ממה הוא מדבר. לאן הוא נסוג.

התוכן של הנסוג אומר שכמו שזה מונח ככה זה אמור להיות. אין שום צורך לשנות. להזיז. זה שער תפיסה שבנוי מחוסר יכולת אנושית לזוז ולהשיג והוא אומר אכן כך אל תזוז ואל תשיג. האדם לא נברא בשביל לזוז ולהזיז ולהשיג. הוא נברא בשביל דבר אחד 'נעשה אדם לשבת על הכיסא' – לשבת. האדם בשורשו הוא מלך. הוא מצווה ולא מצווים עליו. הוא מזיז ולא מזיזים אותו. הוא קיים ואין שום דבר שהוא צריך בשביל להתקיים. דברים מגיעים אליו הוא לא מגיע לדברים. ההשגות באות אליו שהוא ישיג אותם ולא הוא רודף להשיג. השפע נשפע עליו ולא שהוא צריך לחפש את השפע. העולם סובב סביבו. החיות באות אליו כדי שיתן להם שם ותכלית. האדם הוא חותם על הדברים. אם הוא מכיר בהם הם קיימים. זאת עמדה טבעית ונינוחה שבה האדם האמת נמצא. כל התוכן הרוחני וכל הרדיפה והטירוף של ההסטוריה האנושית מה שמניע באמת את הכל. שורש כל התנועות כולן זה למצוא את האבידה הזאת. ה א ב י ד ה. את הכיסא הזה. את ההתחלה של הכל. את הרגע האצילי ביותר שקיים. רגע בריאת האדם.

לא שיש שם איזה משהו מיוחד. אין שם כלום לדעתי. פשוט חידת האדם ותכלית בריאתו וקיומו רק שם יכולה להתחיל לקבל פירוש סביר.

רק שם אפשר להתחיל לדבר באמת. לשבת עם היוצר ולדון איתו בדברים רציניים. כל השאר נראה לי מגוחך וחסר תכלית ראויה. כל השאר מרגיש לי כמו ביזבוז זמן אחד גדול. אם אין פגישה רצינית של היוצר עם הנוצר אז על מה יש לדבר. על מה לבסס את הקיום. הכל דמיון.

(ניטשה, הרצון לעוצמה)

יש התרחשות תת קרקעית מדהימה בעוצמתה בעולם. מלחמת עולם. בין שתי מעצמות ארהב וסין.

יש ספר שלם שמתאר איך סין מתכננת לכבוש את פיסגת העולם ולהפוך למעצמה השלטת אחרי שתפיל את אמריקה הגדולה.

מה שמענין זה שהאסטרטגיה של ארהב וסין שונות בתכלית אחת מהשניה במאבק איתנים הזה. ארהב כמובן דוגלת בעוצמה צבאית חד משמעית ויצירת יתרונות צבאיים התקפיים ששמים אותה בכמה רמות בעוצמה. בסדרי גודל הכוחות. במודיעין מטיל אימה. אסטרטרגיה של ה'ביריון השכונתי' שאיך שרואים אותו מתקרב כולם זזים למערות להתחבא. כי אף אחד לא רוצה שמאות טילי טומהוק שמשוגרים מנושאת המטוסים 'אדמירל נימיץ' שחונה מול המדינה שלו תשמיד את כל בכירי הממשל והצבא ובנינים אסטרטגיים בכמה דקות הכל קורס. זה כח שמייאש אותך מלהתחיל בכלל לחשוב להתקומם.

לעומתם יש את סין. הסינים מצטיירים בעולם כתרבות של קונג פו ורוגע פנימי מקדשים עתיקים וחכמה סינית עתיקה. זה חלק מהאסטרטגיה שלהם. הסינים הם אסטרטגיים במובן המהותי של המילה. הכל אצלהם זה אסטרטגיה. מאבקי כוחות ושליטה ותיכנון ארוך טווח של מהלכים מתוחכמים איך להפיל את מי שהם הגדירו כאויב שלהם. אחד מהכללים אומר 'לגרום שאננות אצל האויב' עוד אחד אומר 'תנשום. זה יקח זמן. המון זמן' עוד אחד 'בזמן שעובר אתה לא נרדם! לעולם! אתה ערני ברמה קיצונית על סף הפרנויה שהאויב לא יאגף אותך ולא יעשה שום מהלך שלא שמת לב אליו ושלא נתת לו מענה בתיכנון הארוך טווח שלך' עוד כלל אומר 'לעולם אל תחשוף את כוונתיך האמיתיות' זה אומר לייצר דרכים בהם אתה מתקיים במישור שלא גורם לאף אחד לחשוד שאתה מהפכן. שאתה עומד לשנות כאן את התמונה במגרש. זה מתוחכם וערמומי מאוד. שומר על עמימות.

בזמן שעובר עד להתהפכות המצב 'אתה שואב את כל מערכי הכוחות. הטכנולוגיה. המודיעין. הפיתוחים הכי מטורפים של האויב בדרכי שלום ובדרכים מתוחכמות אחרות. כמו הצעות נדיבות לשיתוף פעולה. או כריתת בריתות משותפות כנגד אויב שלישי.

בחשאי. בשקט בשקט בדרכים לא מעוררות מדון סין משתלטת על העולם המפותח. קונה מאחזים ומדינות שלימות בכסף שלה. קונה נכסים אסטרטרגיים ושותפיות עיסקיות מכריעות ברמה עולמית.

המאבק של סין לכיבוש העולם נקרא בסתר הנגלה 'מרתון מאה השנים'. מבינים מדובר פה על תיכנון על ויכולת להחזיק אסטרטגיה של עשרות שנים קדימה. ממליץ מאוד על הספר 'מרתון מאה השנים' – האסטרטגיה הסודית של סין להחלפת ארצות הברית כמעצמה החזקה בעולם'.

אני סיני. כלומר המלחמה שיש לפנינו היא מול איתני הטבע. איתני התפיסה. האלוהים השליט בכל. התפיסה השלטת. זה לא דבר קטן. זה אתגר מטורף. והכוחות שעומדים מולינו הם לא פארירים הם בעלי הכח. ואם תראה התנגדות הם ישלחו את הגייסות לטפל בך יופי.

מדובר פה על אסטרטגיה. על מאבקי כוחות אדירים. על לעורר את כל הנשמות האדירות העתיקות. את כל הכוחות האגדיים לטובתינו. זאת קריאת גיוס. לא בהלת מלחמה. אנחנו יושבים במחתרת הסודית ביותר שקיימת ומתחילים ללחוש אחד לשני על דבר מרד העולמות.

המציאות בשלה לגילוי. יש עוד דברים לעבור. אבל המצב הכאוטי מאפשר לנו בכלל להעלות אפשרות למרד. לצאת ולומר המלך הוא עירום. האלוהים וכל האמונות והמוסר שהתגלה עד כה הוא אלוהי שקר וכזב. לצאת ולומר שהאדם נמצא במרכז ההתרחשות ואין שום כח שיכול להכתיב. אלא הוא מכתיב את ההתרחשות. לצאת מהכיפוף. לצאת מהפחד. מהתפיסות הקטנות של השרדות נפשית וגשמית. להודיע לצדיקים שאנחנו לא עובדים אצליהם אלא הם עובדים אצלינו. להודיע למשיח שהוא מוזמן לדון איתנו באיך לקדם את הענינים. בכלל להעמיד עמדה אנושית של עוצמה ולא של ילדי כאפות של הגורל או של תפיסה מסוימת. להסביר לר נתן ורבינו ולרב קוק ולכל הצדיקים שהחזיקו מעצמם שהם גילו משהו משמעותי לנשמות שהם פה בשביל לעבוד ולא לרקוד על הדם שלנו עם התורות היפות שלהם. תנו עבודה כפרות או שנעיף אתכם חזרה לארון הספרים המאובק. אנחנו פה זמינים שישחררו עלינו את סודות המלחמה ואת העצות והעוצמות להלחם. להוציא את צפונות ליבנו את הפועל. למצוא צדק לקיומינו עלי אדמות.

והכל זה אסטרטגיה! אתה לא רוצה למוטט את האויב לפני שלקחת ממנו את כל מה שיש לו. ואז הוא מתפורר מאליו. וכשיגיע הזמן והוא יהיה ככ חלש מבפנים. וינסה להתקומם ולהגן על עצמו. הוא יגלה שחונה מולו נושאת מטוסים בגודל של יקום. והוא יגלה עוד משהו… שהוא כבר מושמד. מזמן. וכבר המון זמן הוא חי בחלום של עצמו.