בועט בפחיות

אני אנסה להכניס למילים את מה שאני חווה מהמפגש הזה עם ניטשה. זאת הרמה הכי גבוהה שפגשתי עד היום של מישהו שמאשש את כל תחושת החדלות. חוסר התכלית. עוצמת הריקבון והריקנות והשיעמום שיש בקיום עלי אדמות.
נכון הוא אומר זה באמת ככה זה לא חוויה סובייקטיבית אישית. זה המצב. בכנות הוא בא ומסביר עד כמה המצב חרא וחרבנה עד כמה אין מוצא
והכל רדוף ומשועבד ברמות נפשיות מנטליות עמוקות. ועבודות ההרס השיטתיות והחובקות כל מימד בקיום של האדם התרבותי כל מה שנהגה נכתב או נלמד במשך אלפי שנים ניטשה במגלומניה בלתי נתפסת אבל בצורה משכנעת ויסודית מערער. מרסק ושומט את כל השטיחים האלה שהסתתרו בני האדם. גם בני אדם מהרמה הכי עליונה של זכות המחשבה ומוחות כבירים ששקדו כל חייהם לפתור את חידת הקיום ניטשה מגיע גם אליהם וקובע שהם עוסקים בהזיות ובטענות חסרות בסיס בעליל. ויש לו מפתח סודי שמאפשר לו לחתור תחת כל זה.
וכאן הוא נכנס לחקר העמוק ביותר שניתן לדמיין איך בני אנוש הגיעו למצב הזה. זה לא גזירת גורל. זאת התגלגלות עצומה במדרון שאף אחד לא שם לב אליו. והוא פשוט שואל שאלות חדשות. לא ממחזר לא מסדר מחדש את הקיים. כל דבר שהתבסס בתפיסה של בני אדם כקיים ניטשה בא ושואל עליו שאלה. שאלות חדשות זה מושג ששמעתי מפרופסור אונגר שהיכולת הזאת היא אחד החידושים הגדולים של ניטשה.
היכולת לשאול שאלות חדשות. שאלות שלא נשאלו. על הנחות היסוד.
נכון זאת תמיד היתה מלאכתינו לערער את הנחות היסוד. ולכן אני רווה נחת עמוקה מההגות הזאת. אבל פה יש סדר גודל רחב מאוד של יריעה ויכולת ביטוי וחקר ומעל הכל יכולת עירעור מדהימה על כל הקרקעיות שבני אדם דורכים עליהם.
אין טוב אין רע. אין אמת אין מוסר אין חשיבה אין דתות אין אלוהים אין בכלל יכולת להעריך ולמדוד דברים. אין כלום. הכל מדומיין.

מה כן?
מה כן יש? אותך. לענות מה כן לפי ניטשה זה ליפול למלכודת כל הדרך חזרה אל מבנים שכרגע נחרבו. ניטשה לא עושה לנו חיים קלים. אנחנו הממשיים בכלל לא מענינים אותו. אנחנו נתון סטטיסטי של מחקרו רחב ההיקף. הוא לא שולח יד להצילינו. הוא קורא לכתביו 'עיונים שלא בעיתם'. הוא יודע שאף אחד לא מבין על מה הוא מדבר כשהוא מציע מה כן. פשוט אין לנו אפשרות לתפוס מתוך ריקבון הקיום שלנו.
בקיצור הבנייה שלו מחדש מחייבת הריסה טוטאלית של כל המבנים המוסריים. מנטליים. הפסיכולוגיים. שנבנו באדם במשך אלפי שנים. אין ואקום. אנחנו נולדנו לתוך תרבות חולה אנחנו חולים מאוד. והאדם האמת לפי ניטשה הוא זה שייבנה מחורבות הציוויליזציה הרפוסה שבנינו לעצמינו רק כדי לשרוד. אדם האמת הוא לא שרדן. הוא הוא. וזהו. המוסר והאתיקה נובעים מתוכו בצורה טבעית אותנטית מעצם היותו חי. אין בו חשבונות. השוואות. צורך מנטלי כלשהוא מהעולם שסובב אותו. הוא לא משתלב במערכת. אין מערכת. אין צורך בשום דבר חיצוני חברתי תרבותי שיתן לאדם מענה לצרכיו. פרופסור הנרי אונגר הגדיר את זה: אדם האמת הוא משק אוטרקי לקיום שלו

הוא קיים והקיום שלו מספק לו את כל מה שהוא צריך מנטלית מוסרית נפשית רוחנית הוא יחידה עצמאית אוטונומית שאין בה שום תלות מהותי

אחת הסוגיות המרתקות היא מה עושה ניטשה עם הדתות. עם האלוהות ועם המוחלטות שהיא הביאה לעולם…

לגרד את מה שנדרש כדי להשמיד את אויבי ישראל. מלחמת חרבות ברזל נראית כמו מלחמה מהפינטרסט. מהאינסטגרם. הכל מצטלם מדהים. הטכנולוגיה עובדת. ריגוש עצום לגלות שצהל יודע לעבוד בשיתוף פעולה. תקשיבו אתם מדהימים. תכלס מתלהבים כמו ילד שקיבל צעצוע חדש. זאת לא מתחילה להיות רוח שמנצחת מלחמות.

יאא רוח הלוחמים מדהים. איזה נוער יש לנו חשבנו שהוא מצוקמק ומה גילינו שהוא מוכן להחזיק נשק ולהלחם. וואוו. זאת לא רוח שמנצחת מלחמות בטח לא מלחמת עמלק. אאאחחחח כמה רחוק כמהההה ככ רחוק מזה שאין לתאר. אוי הנוער הדתי לאומי נופל בהמוניו בקרב. נו ו.. חברים זה הבסיס של הבסיס. אין שום דבר מיוחד.

לא מצליח להתרגש. מכלום. ויותר מזה אני מסרב להתרגש שמא דעתי תסוח מהעיקר. שיש אירוע. ואנחנו לא באירוע.

ואני יסביר עוצמת הרוע שהתפרץ עלינו ב7.10 הוא קמאי. הוא לא שייך לא לזמן ולא למקום. כמו מנהרת זמן שנפתחה מזמנים קדמונים יצאו משם אנשי אופל ואיתם רוח אופל שחורה משחור ובעטה לנו בתוך הפרצוף בחמת זעם. מי שקרא איך מלחמות קדם היו מתנהלות. בשיטת שרוף השמד וכבוש. בלי שום רחמים בלי חוקים ובלי כללים עד הסוף ואחריו. אדמה חרוכה.

לא נוער חלוצי. לא בחורי ישיבות עם בייבי פייס לא בוגרי מכינות עם מדים טקטיים והילת סוד. לא מילואמניקים חמודים. חבר'ה זה לא האירוע. זאת לא הרוח שאיתה מנצחים רוע מזוקק. קיבלנו טעימה מהעולם העתיק כדי שנתעורר ונעורר בתוכינו לא כוחות. כי אין שום נפש בדור הזה שיכולה להכיל את הכוחות שצריכים להתעורר כאן. נשמות קדמוניות עתיקות עם שורשי ענק וכוחות פראיים שכל מוסר היהדות והנצרות והעולם החדש שיצרנו לעצמינו כאן לא נגע בהם. שהם לא בלופ של שום דבר שאנחנו קשורים אליו. תרבות חדשה צריכה לקום כאן. שהולמת את סדרי הגודל של האירועים. אא ואין שום אפשרות עם החמידות שלנו והסלפי והאינסטגרם. מצד אחד ואא ואין שום אפשרות עם מה שבית המדרש מייצר ויודע לייצר מתוכו היום. זאת תורה חלבית שאין בה שום דבר רלוונטי לאירועי הענק שאנחנו עדים להם

ילדים רכים עם פרצוף פלורנסט. או כל מיני חיים בסרט של יחידות מיוחדות של צעצועים וטאבלטים לא ינצחו רוע כזה.

מרחוק אני צופה ומייחל להתעוררות הרוחות והנשמות של התנ"ך. גיבורי אל חלד. גיבורי אמת. חצובים משורשי אמת של תורת אמת. גיבורי שבט דן שקורעים זרוע וקודקוד ביחד. גיבורי דוד המלך. גיבורי בר כוכבא. לגבורת השבטים ש12 מהם יכלו לזעזע ולאיים על כל אימפריית הרשע של מצרים העתיקה.

להקמת תשתית למכוני מחקר ללימודים פראיים. לניתוץ המוסר של הגלות. מוסר יהודונוצרי שהשתרש ככ בבית המדרש הישראלי. לשיחרור הכבלים. להתרת הדם הרעיוני לכילוי הפחד פחד המחשבות פחד ההרגשות לשיחרור אוצרות הנצח האמיתיים שלנו הקדמונים. להקמת חבורות סתר שיעמיקו בסוד מצוות מחיית עמלק. בתור הזהב החדש שהיא מביאה איתו עמלק האיסלם ועמלק העשיוי ביחד. מלחמה פנים ואחור. לגדל דור של נשמות חזקות עזיזות חסינות. לא חרטא של בתי מדרש פחדניים. תבוסתניים. הדרך עוד ארוכה…קיבלנו הצצה קטנה עולם האמיתי שאנחנו חיים בתוכו. לכוחות שמתפתחים למולינו.

בינתיים אני חוזר לישון. תעירו אותי שכמשהו רציני מתחיל לקרות. כשמלחמת הצעצוע הזאת תגמר.

עד אז. זירו. במבה. קפה. סיגריה.

כל החידוש של רבינו מתחיל מזה שכל הדורות כולם גילו תורה למעלה מעשרה טפחים. ואמרו בקול אחד: תיישר קו. תתאפס. ותגיע לעשרה טפחים ואז נתחיל לדבר איתך.

בא רבינו בסוף כל הדורות וניפץ את השולחן על יושביו ואמר: יפה דיברתם דורות קדמונים. אבל זה נגמר. עד עכשיו היה 'עיר וקדיש מן שמיא נחית' ועכשיו יש 'נחל נובע מקור חכמה'. השכינה תתכבד ותרד אלינו. אין יותר לעלות. לטפס.

אין יותר להתלות את היהודי בכל מיני תנאים. בכל מיני תיקוני מידות ומסילות ישרים. לדבר אל היהודי כאילו הוא ילד קטן. לקבוע לו כללי התנהגות. לכופף אותו לחוזים של תנאים על תנאים כדי לשעבד אותו למערכת עליונה ולרמוס אותו.

זה נגמר חברים! רובין הוד הגיע. גנב לכם את כל הסודות מהאוצרות שחשבתם לשמור לעצמכם לעתיד לבוא ומחלק לכווולםם. אנרכיה רוחנית תהיה פה. טוב השם לכל ורחמיו על כל מעשיו

פחות מעשרה טפחים המשמעות של זה זה שהשם יתברך האמיתי. לא זה שציירו הצדיקים אלא זה שמסתתר ומחכה לפדיון נפש היחידים שיש להם גישה אליו זה האנשים הפשוטים. שבורי הלב. מחפשי אמת. הולכי דרכים.

עורו ישנים מתרדמתכם כי הגיע זמן גאולתכם. התור שלכם הגיע. צאו לשדות לחברים לשירים. לסיפורים ותציירו את בגדי המלך החדשים. תנו עוז לאלוהי האמת שבליבכם. הוא מחכה רק לכם.

יש מלחמה בעולם. מצד אחד מלאכים מחזיקים בלוחות ומושכים שהם יחליטו הם יכתיבו את המערכת האלוהית בעולם ומי שלא מצליח לעמוד בסטנדרטים שיזוז הצידה ויפול מהסטטיסטיקה כמאמר המדרש המזעזע: אלף נכנסים לבית המדרש ואחד מצליח. זה תורת מלאכים.

מצד שני הבעל שם טוב וכל פמלייתו ובראשם רבינו הקדוש שעלה על כולם ופרץ לאוצרות ושפך החוצה. והוריד למטה מעשרה הכל כולל הכל והכריע שאנחנו כאן למטה נקבע איך האלוהות תתגלה אלינו. ושיחרר את הנשמות ממאסר המלאכים ועושי דברם. וגילה שרצון השם הוא דוקא מגושי עפר וקרוצי חומר.

זאת מלחמת עולם רבותי. ואיש חרבו על ירכו מפחד בלילות. ועוד לאלוהי מילין שכמה שאדבר בזה זה כטיפה מן הים

לסיכום. תחיו את החיים שלכם ואל תקחו את עצמכם ככ ברצינות. כי רצינות מהשטן והשטן הוא מלאך שרוצה למשוך אתכם למעלה ואז לרסק אתכם סופית..

אז יללא חגיגות. מסיבות. קפה. כי הגיע תורינו.

מסיבות ביערות העד של היכלות השאול בממלכת אשמדאי סבא…מה לו ולנו. העולם נראה כמו שהוא נראה רק בגלל שהמסיבות שלנו משעממות אותו למות. איבד ענין. איבד קשר עין. הכאוס השתלט והחרא האנושי מציף את הכל…ואלוהים בכלל מתקרחן באלף מסיבות שדים מטורפות בו זמנית (בגלל יכולות העל שלו וגם בגלל שמסיבת שדים אחת לא מספיקה לו😌) המאסטר די. ג'י. שמנגן בכל אלו הוא לא אחר מאשר זקן השדים בעל אלף העיניים מלך מלכי המלכים שליט כל העולמות והיכלות האור והאופל הלא הוא אשמדאי ירום הודו שכולנו נתיניו הנאמנים (אלוהים מזמן ויתר לו על המלוכה באיזו מסיבה מכר לו אותה תמורת כמה גרמים של חומר אפל כלשהוא). מה לו ולנו? כלום. עזב. פרש מזמן מזמן מהמגרש. אנחנו חיים על סיפור ממוצא אודותיו שהמציאו באיזו תקופה משועממת במיוחד כמה זקנים חדלי חיים. תראו לאן זה הגיע. להתרגש מילדה מטומטמת שככ מרוכזת בעצמה ולא לוחצת יד לנשיא המעצמה השלטת בעולם הגלוי. זה השפל. זאת הרמה. ולעשות מזה ענין. אחחח כמה שאשמדאי צוחק עלינו פשוט. תוך כדי אלף המסיבות שהוא מנגן בהם הוא שומע באוזניה דיווחים מעולם הנתינים שלו. שאגב גם הוא עזב אותו מזמן..רק שם פה כמה שמדווחים לו על אירועים מצחיקים במיוחד. העולם שלנו הוא במת הסטנדאפ שלו…

בקיצור שיהיה לנו בהצלחה עם לא ללחוץ ידיים ולא לדבר אחרי נטילת ידיים. אחלה. התפתחות מטורפת. גדילה. עוצמה ושאר רוח.

לבוא ולספר לנו בני האדם כמה אנחנו תלויים בכל כך הרבה דברים. כמה הקיום שלנו הכל בעצם תלוי ומותנה באינסוף דברים. אפילו הקיום הפיזי עצמו מותנה ותלוי בכך שאמשיך לנשום. כדי לאכול זה תלוי אם אפתח את הפה ואכניס אוכל לגוף. שלא לדבר על קומות ושכבות נוספות בקיום. כמו הרגשות. תחושות. קשרים ומערכות יחסים הכל תלוי ומותנה. שום דבר באמת הוא לא חופשי. מה מצחיק? כשרוצים לדבר על חופש וחירות בקיום מגיעים לסוגיות של רצון. בחירה. ומשפטים כמו הרצון הוא חופשי. או הדמיון הוא חופשי. או שאפשר לבחור והכל תלוי בבחירות שלי. מי שיצר את המערכת של האדם תופס את הבטן מצחוק כבר אלפי שנים על המחשבות האלה..האמת הוא כבר די אדיש לגביהם..הנה הם שוב מספרים לעצמם את הטימטום הזה של הבחירה. ושהם חופשיים ושאם הם ירצו מספיק חזק אז הם ישברו את קירות הכלא שיצרתי. טוב מסכנים. אומללים. שיעסיקו את עצמם בזה אם זה עושה להם טוב…

מה נסגרררר??? איזה חופש ואיזה בחירה ואיזה רצון הכל כולל הכל נמצא תחת הקלגס של היוצר הזה. הנה שוב תלות מוחצת בדברים מופשטים מאין כמוהם. רצון. בחירה. זה שוב להיות תלוי באיזו תנועה פנימית ערטילאית שאני מספר לעצמי שאחריה אהיה חופשי. ממש לא!! זה רק מחזק את התלות. את חוסר האונים. את הנואשות לאחוז במשהו שהוא מחוץ לכותלי הכלא הנוראי הזה. אין שום מרכיב חופשי במרחב האדם. הכל נע במעגלים אינסופיים של תלות. גסה יותר או עדינה או מופשטת אבל עדיין תלות והזדקקות. אכן תמונה קודרת למבקשי החופש. למדמייני החירות. לפורצי הגבולות. למנהיגי המרד השפוף. חידלו אהובי נפשי. אין. חיפשתי גם עבורכם. אין מוצא מתנאי הקיום האנושי. חפשו לכם תכלית אחרת לחיות עבורה. אנחנו בתוך משחק הדיונון/ משחקי הרעב/הרץ במבוך/מטריקס המשוגע ביותר שניתן לדמיין. והכל בתוך המגרש שהמתכנן הראשי יצר. אא לצאת ממנו. מציע לנתב את כוחות היצירה. הדחף והצורך להיות ולהרגיש חופשיים למקומות אחרים. שמי החופש סגורים מעלינו בצורה הרמטית בנויה ושורשית. בואו נחשוב יחד מה לעשות עם עצמינו בתוך נתוני הקיום הקיימים. האומץ. התעוזה. הדחף להלחם ולהתנגד יקרים מאוד כשלעצמם. גם בלי תכלית החופש. נחשוב מה אפשר לעשות איתם.

כאילו היא ואין בילתה והיא:

שצריך 'לעבור משהו' כדי להגיע 'למשהו' נתחיל מהתחלה. לא צריך לעבור שום דבר כדי להגיע למשהו דבר. מי קבע מי החליט. יתכן שזאת תבנית שבן אדם יצר כדי לתת משמעות לכל הזמן הסתמי בחייו. למשך התקופות הלא ברורות. תחנות החיים המייגעות. מה נעשה עם כל הזמן ומשך החיים שבו אנחנו מרגישים שאנחנו לא במקום שלנו. אבל בכלל. לא בכיוון. אפילו לא קרוב. אלו הן תחושות קשות מנשוא. מה אעשה עם כל היכולות והכישרונות שאני בטוח שיש לי. או שהוכחתי בעבר ועכשיו אין לי שום דרך לבטא את עצמי כי אני זרוק באיזה תעלה הפוך על הגב. אה. אני יודע. אספר לעצמי שאני עושה דרך. שאני מתפתח. שאני במסע מוטרף של התכוננות והתפתחות לקראת תפקיד חיי או הדבר הזה שלשמו באתי לעולם. אך איזה מסע ככ משוגע – אני מספר לעצמי – שאני צריך לעבור בתחנות כל כך לא קשורות. ככ משעממות ככ לא נוגעות במי שאני ומה שאני – אבל המסע ההתפתחות הגדילה הרי אין ברירה שאעבור גם כאן. וגם כאן וגם בכל חושך וצלמוות אפשרי. אין שום ברירה צריך לגדול ולהתחשל ולסבול. לסבול הרבה ובכמויות ובכל סוג של סבל אפשרי כדי לגלות סוף סוף….את מה? מה מגלים? למה כל זה היה? מה כל התפיסה הזאת של 'לעבור' לאן היא הובילה אותי. יתכן שסיפרתי לעצמי סיפור כדי שאוכל לשאת את הקושי העצום שבקיום. את התאונה החזיתית שנמצאת בבסיס הקיום האנושי. שמשמעות הקיום האמיתי אף פעם לא תגיע משום דבר שאני 'עובר' או 'צריך לעבור' ובכלל אין שום משמעות לקיום שאני יכול לגעת בה..זה הכל משחק. מאבקי כוחות. ומלחמת תפיסות ותבניות שמתגוששות אחת בשניה בלי שום סנטימנט לרגשותינו. לצרכינו. לדחף האינסופי של האדם בכח. בתחושת ערך. בכבוד.

אין קשר. הקיום האנושי הוא נגזרת של עולם אחר לגמרי שאין לנו שום קשר אליו מלבד זה שאנחנו חווים צללים והדים רחוקים של התרחשות והתגוששות אי שם הרחק מעבר לתפיסתינו. ומה שאנחנו חווים בפועל זה רק הד רחוק מכל זה. זה מטמטם אותנו כי מרגישים שיש משהו אבל אין לנו שום קשר וגישה לאירוע האמיתי. ולא רק זה האדם הוא סתם שק חבטות של התנודות שבאות מעמקי ההתרחשות האמיתית. אין באמת טעם לכל החרא שנתפס בדעתינו. אין שום טעם וענין 'לעבור משהו' זאת סתם אחיזת עיניים. אין כאן כלום. לא תגיע לכלום אם תעבור או לא תעבור. בן אדם! אתה לא בשום זירת התרחשות של כלום וחייך לא מענינים אף אחד. תרגע. תפנים את האירוע המגה טרגדי הזה אל כל חלקי נשמתך אבודה. ותנשום את אש שריפת הביזיון. האכזבה. הריקנות והשממה האינסופית שבאה יחד עם ההכרה הזאת. נשמת? יופי. נשרפת כולך מבפנים? יופי. לא נשאר ממך כלום? יופי מכל מה שדמיינת שיקרה או שיהיה ממך או מהעולם המיותר שאתה חי בו. התנקית מזה? יופי. עכשיו אפשר לשבת להתחיל לדבר. ולא סתם למחזר חומרים מתישים של המערכת האנושית בחיפושה הנואש אחר משמעות. חלססס. די עם הרעש הזה. אני אוהב רק דבר אחד. חורבות. הריסות. קיומים לא מוצלחים. תאונות חזיתיות ומוכנות לשאת את כל זה. לא בשביל 'לעבור' או איזה 'מסע גילוי' אלא בשביל ההכרה שכשמנצחים את כל המסכים האלה אפשר לשבת לדון מחדש בכל. ולדון מחדש בכל זה הכי כיף בעולם.

וקיים עד שהרגשתי את ההרגשה הזאת היום שהנה ככה מרגיש הכלום והשום דבר. ממש כלום. מקובל לחשוב שהכלום תמיד מסתיר משהו מאחוריו. שהוא צופן איזה סוד. שאין דבר כזה כלום. אבל לא. כלום זה כלום.

מה אתה מרגיש? אני לא מרגיש כלום

בטוח? כן. בכל זאת מה יש שם בתוך הלא מרגיש כלום? מה יש שם. יש שם כלום.

כן אבל. תמיד מרגישים משהו. אין דבר כזה אני לא מרגיש

נכון. אני מרגיש כלום. לא כלום. שום דבר ועוד…

יפה. אז אתה מרגיש כלום. אז אם נגיד תפתח את ההרגשה הזאת ותסכל בתוכה מה תראה?

מה אני יראה? כלום. אני אראה כלום.

מה. איך זה נראה הכלום הזה?

הוא נראה כמו כלום. האמת לא כמו. ממש כלום.

הבנתי. אז בא רגע נאט וננסה לפרק את ההרגשה הזאת של הכלום. נפרק אותה לחתיכות. לפירורים קטנים. וננסה להקשיב לכל אחד מהם בנפרד. מה נשמע מהם לדעתך?

לא נשמע כלום. כי את הכלום אא לשמוע. אא לפרק ואא להאט עליו. כי הוא לא מוכן שיאטו עליו הוא שונא האטות. ופירוקים. ונסיונות לנתח אותו.

הכלום הוא מצב שבו הנפש נכנסת לאיזור סגור שלה עם עצמה. והדבר היחיד שהיא עושה שם זה מחכה שהוא יעבור. ישחרר. יפתח האיזור הסגור. ונמשיך את החיים כמו שהם.

מצב של בהיה של האדם בעצמו. מצב של השתוממות. שיממון רחב היקף וארוך טווח. מצב של איפוס מחשבות. של חדלות שורשית. של התאיינות לתוך וואקום. של קיום שרדני בסיסי. מצב של יציאת הנפש מעצמה לתוך היכל השיממונות ושיעמומים העליונים. מצב של התקשרות ליוצר המשועמם שיצר כזאת ברייה חדלה ושוממת

I'm so tired I can't sleep
I'm a liar and a thief
Sit and drink Pennyroyal Tea
I'm anemic royalty.

אני כל כך עייף שאני לא יכול לישון

אני שקרן וגנב

לשבת ולשתות תה פנירויאל

אני ממלכה אנמית.

(קורט קוביין, נירוונה)

יש משהו בכותבים המנלכוליים והשורדים ואלו שחווים את החיים מהצד השפל והנמוך והשטוח ביותר שלהם. והולכים על זה. בלי שיפוט ובלי לרצות לחוות חוויות אחרות מעודנות יותר. שמוציא מהם משפטים כמו אלו שכתובים למעלה. משפטים מדהימים בשפיפות שלהם. בהודאה על האמת. 'אני ככ עייף שאני לא יכול לישון'. 'אני ממלכה אנמית'. מעורר השראה ממש. וידוי מהסוג הזה משחרר את הצורך של האדם להציג ולדגמן את מה שאין לו. אם אני אנמי וחסר חיים. מהלך בשמיניות משועממות ברחוב. מסתכל על העוברים ושבים במבט בוהה וחסר ענין. נותן לשפיפות החוויה את מלא המקום נותן לעייפות המנטלית את כל רוחב הפס של הקיום שלי. אתה מגלה שם ממלכה. ממלכה שלא דמיינת שהיא קיימת. שלא חשבת שיש אפשרות שאם תלך עד הסוף עם הכיוון השפוף תגלה משהו בכלל מלבד את קרקעית התהום. אתה תגלה את קרקעית התהום. נכון. אבל הרגליים שלך פתאום יחושו סוג של יציבות מפחידה ומפתיעה דוקא שם.

קרקעית של משהו בסוף זה תפקידה. להוות את הריצפה של הקומה שבה אני נמצא. מה זה משנה באיזה קומה אני נמצא, מביני ענין יקלטו שבאמת באמת זה לא משנה באיזה קומה של חווית הקיום אני נמצא תמיד יש שם חגיגות מטורפות שמיועדות רק לי. ממש לי כמו שאני. כפוף. שפוף. משועמם. וחדל.

הרבה מאוד נשמות בדור הזה. בעידן הזה. חווים שפיפות עצומה. מובנית. ריקנות אדירה. חללים ריקים ואבודים בתוך מהלך הנפש. תהיה. תימהון. שיעמום. הליכה על קצוות הקיום כדבר שבשיגרה. נכון בכל תקופה יש כאלה. אבל מה שמייחד את העידן שלנו הוא הניגוד. חווית הפרדוקס. הבלתי אפשרי. הקצוות שתפוסות באותה נפש. חווית החדלות והריק נתפסת באנשים נורמליים. רגילים. שחיים ומתפקדים. יש להם משאבים. כסף. עבודה מעמד. והמון אפשרויות למלא את זמנם בחוויות. כמו שהיא נתפסת באנשי קצה. ומוזרויות. החלל הפנוי מתפשט בכל אזורי המחיה שבני אדם יצרו לעצמם. ללא הבדל דת. גזע ומין. כמו נחשול אדיר שמנתפץ על עולם האדם ונכנס בכל סדק אפשרי כטבע המים ומאיים להציף את הכל. שב דקה אחת בלי לזוז ותקשיב לצרחות בני אדם הפנימיות איך הבהלה לברוח מהוואקום הזה…מהנחשול הזה מזיזה אנשים. מריצה. מייצרת תעסוקות מיותרות ומלחמות ללא הקשר. אחד יפתח מסעדה ועוד מסעדה וירוץ אל האבדון הכלכלי. והשניה תלמד ותתרגל את כל שיטות היוגה והמדיטציה שקיימות עלי אדמות בניסיון להרגע. והשלישי יטרוף גמרות וסוגיות כמו משוגע. והרביעי ימלא את המח שלו בדיקדוקי הלכה. והחמישי יעשן את עצמו למוות בוקר צהריים וערב. ואני לא מדבר על אנשים שהנחשול הוציא אותם מהמשחק לגמרי. אנשים מתפקדים. אבל משהו צורח עליהם והכל מבוהל. הכל לא מתואם. תגובות לא פרופורציונליות. מעשים ללא הסבר. קניות. כל עיסוק נכנס למהלך של התמכרויות. במקום שיהיה 'אדם לשבת על הכיסא' אנחנו נראה 'כיסא יושב על האדם' הכל משועבד. מכור. שפוף. לא נושם. לא מכניס אויר צח.

עכשיו. זה לא שיש לי בעיה עם המצב הזה. ולא שיש לי שיפוט על זה. אני רק מתאר איך אני חווה את תמונת המצב של העידן שלנו. ומנסה לפענח את החידה שמתנסחת אצלי. שוב ושוב. מה קשור הכל? מה עושים. לאן הולכים. למה הכל צפוף ולוחץ. וגם כשלא צפוף ולוחץ לי כלום, אין לי תשובה למה כל הדבר הזה קיים. מזה המשחק הזה. בשביל מה זה קיים. למה ככ חשוב ודחוף להתקיים. למה הלב לא מפסיק לפעום, מי יצר את המכונה הזאת ולמה הוא התכוון. מתי הסיוט הזה יגמר ואוכל לצאת מכאן. לאן יוצאים. יש סיפור המשך. שם יעזבו אותי לנפשי או שהקדיחות והכאבים הקיומיים ימשיכו? מתישהו מגיעים לפיתרון? או שאני כלוא כאן לנצח. מחשבות שחורות בפיתחו של שבוע. I'm anemic royalty

שביניהם וגם אלו בעלי הנטיה הרוחנית החזקה וגם בעלי הנפש. מקשיבי פעימות הלב. וגם סופרים ומשוררים למיניהם וסוגיהם. וגם הוגי הדעות החדשנים והגאוניים ביותר. שלא לדבר על המוני המטפלים לשיטותיהם. וגם בעלי הדמיון המפותח כותבי פנטזיות ומדע בדיוני. כולם כולם בסופו של דבר ממחזרים את אותם חומרים אנושיים. מספרים את סיפורו של האדם מאלף נקודת מבט שונות אמנם אבל ציר אחד לכולם לסדר ולארגן ולהיטיב את עובדת קיומו של האדם בעולמו. גם העוסקים באמת לפענח את חידות הקיום האנושי בסופו של דבר נתקלים בקירות התפיסה האנושית ובכוחות ההישרדותיים ובקושיות עצומות מהחלל הפנוי ששכל האדם הולך שם לאיבוד.

יש משהו מתעתע מאוד בחווית הקיום האנושית. כי בן אדם מסתכל על עצמו. נגיד אפילו ברמה הכי טבעית וחייתית ומגלה שיש בו יצר חזק מאוד לשרוד. להמשיך להתקיים. לגבור על קשיים. איומים. הכל כדי שהדבר הזה שבתוך הגוף ימשיך לפעום. זה מייצר תחושה ודאית כמעט שלהמשיך להתקיים זה בסיס לאיזו משמעות או תפקיד או יעוד נשגב. אחרת למה הוכנס לתוך האדם כח מטורף כזה. זאת למידה מתוך הגוף לשאר החלקים. למידה נסיבתית. אם אני חייב להמשיך לנשום אז מסתבר שיש ערך לנשימות שלי וכו וכו להמציא ערכים והסטוריה שלימה של מאבקים על משאבים. דתות ומסעות של כיבוש ומה לא.

אממה אף אחד לא שאל את עצמו אולי כל זה זה רק מצג שווא? מחזה תעתועים. מופע והצגה. הרי כל בר דעת שמוכן טיפה להודות על האמת לאמיתה יודה שאין שום הצדקה לכל הטררם שנקרא בן אדם עלי אדמות. זה בדיחה ממש. זה לא להגיד 'המלך הוא עירום' ואף אחד לא שם לב. זה להגיד 'אין בכלל מלך' על מה מדובר בכלל. what's this about? על מה כל הרעש. למה האדם מרגיש ככ חשוב. נצרך. למה הוא בטוח שעניניו החומריים או הנפשיים או הרוחניים כל אחד מה שמעסיק אותו. חשובים ומענינים.

למה מעמד חברתי זה ככ חשוב. כבוד. כסף. שלום עם האישה. ילדים. חיי משמעות. חיי רווחה כיבוש. נצחון. כישלון הצלחה להיות מתוקן. לרצות. להתייאש. להיות צדיק להיות רשע. להציק לאנשים. להכאיב או לא להכאיב. להיות נוקשה או רך או כל דבר אחר…כל המבנים האלה. מה ענינם לאן הם חותרים מה זה כל התעסוקה המטורפת הזאת.

להיות אישה נשית. להיות גבר גברי. אני אישה בגוף של גבר או גבר בגוף של חייזר. אני הומו אני נמשך לזבובים ולשפני סלע. אני אישה עוצמתית ואף אחד לא ידרוך עלי. אני גבר רכרוכי ולמרות זאת אף אחד לא ידרוך עלי. כולם ידרכו עלי ואהפוך לשטיח הכי טוב בעולם. כל מיני שאיפות. מאווי נפש. תשוקות. יסורי וחיבוטי נפש. מה זה כל זה. למה זה ככ נצרך. למה זה ענין בכלל.

דרכו על השחורים אלף שנה עכשיו השחורים ידרכו על הלבנים אלפיים שנה. יופי. מה עכשיו. מה עושים עם זה.

הנה אדם שמצא משמעות בחייו. הוא שליח של אלוהים לרומם את בני האדם להיות כשרים ומוסריים יותר. נו ואז מה. ואז אלוהים יהיה מרוצה והעולם יהיה מתוקן ותבוא הגאולה ויהיה טוב מדהים לכולם. נו ו…למה זה אמור לענין אותי בכלל?

הנה קבוצה שעושים יוגה כל בוקר ונרגעים ומתחילים את יומם מתוך שלווה פנימית. מקסים ו..אז מה. למה רציתם את השלווה הפנימית מלכתחילה? אה זה לא כיף לכם לכעוס כל היום? נכון זה באמת מצער. או. קיי. הנה נרגעתם. למה זה באמת היה נצרך? אז לא תהיו רגועים ותכעסו על כולם כל היום. חרא חיים. אבל מה לעזאזל ככ איכפת לכם שיש לכם חרא חיים. מי הכניס לראש שצריך להיות אחרת

התשובה מאוד פשוטה. אף אחד לא רוצה לסבול. בן אדם בנוי על מניעת סבל. אחלה. אז לא נסבול. מה נעשה עם החיים מעוטי הסבל שלנו? הם לא הופכים למענינים יותר בגלל שיש בהם שאיפה להפחתת סבל.

מה ככ מענין ודחוף שיהיה לי בית. לקחת הלוואות ומשכנתאות במאות אלפי שקלים ולהחזיר במשך 30 שנה קדימה. העיקר שיהיה לי בית בנוי לחיות בתוכו. זה אחלה בית. זה כיף. זה מרווח. זה נותן תחושה טובה שכבשתי משהו בחיים. שידרגתי את עצמי. אני מכובד יותר בעיני עצמי. מגיע לי. אני חי כאן וגם ככה לא פשוט אז מגיע לי להתפנק בבית ברכב חדש. מכבד אותי.

או.קיי. אחלה. אז אני מכבד את עצמי. וזה ראוי וטוב. נו מה הלאה. מה זה השיעמום הזה.

אני גם הוגה דעות להנאתי. משחרר את המחשבה לתהות על עצם הקיום ושואל שאלות מוזרות על מה ככ מענין כאן בכל הטימטום הזה של החיים. נו ומה יוצא מכל זה? הגיתי. שאלתי. התחצפתי לכל אדם באשר הוא הסתכלתי לו בפנים וירקתי על כל מה שהוא טורח עליו כל חייו. היורק מנוטרדאם. המרוקק משלומפרדם. מקיים בהידור 'הויי בז לכל אדם. שאין לך אדם שיש לו שעה ואין לך אדם שיש לו מקום'

נמאס לי להיות ולהרגיש מבוזה. ונמאס לי ולא מענין אותי לפתור את הביזיון הזה במה שיש לעולם להציע. בית. רכב. כסף. אני לא בדיוק יודע מה אני רוצה. פשוט לא נראה לי סביר שכל מי שאני מה שחסר לו זה להתארגן בעולם ולהיטיב את תנאי הקיום שלי.

ככל שאני מתעסק עם השאלה הזאת אני מרגיש יותר את המחנק. את ההכרח. את חוסר הפשר. אבל אני כבר רגיל לחיות שם. בתהיה. המחנק לא חנוק לי. חוסר הפשר סבבה לי. אוהב את זה. אם דברים מתבררים לי אני נעשה חשדן. בטוח זה בדיה שהמצאתי. בטוח אין לזה ממשות.

אמרו :״אין חושבים את מה שאיננו״
אנו נמצאים בקוטב השני ואומרים:
״מה שניתן למחשבה מן ההכרח שהוא
בגדר בדיה.״

מילים ככ חזקות בעיני. אולי הכי חזקות שנתקלתי בהם. המילים האלה מבטאות את החוזק בעצמו. את הדבר הכי עוצמתי וחזק שאדם יכול להעמיד בתוכו מול מציאות החיים שלו. בגלל שהמשמעות שלהם היא ויתור על כל האחיזות. כל המגננות. כל ה'אמיתות' המוכתבות מבחוץ. לעמוד חשוף לחלוטין מול התוהו ובוהו של הקיום ולתפוס אמת דקה עדינה ועוצמתית ככ שאומרת: אין כלום כאן. רק מה שאתה בן אדם תקבע באופן יזום כאמת תיצור. תחקוק. תתעקש. תלך ראש בקיר כנגד כל המסכים. תאמין לעצמך ולמה שעולה מתוך הכבשן הפנימי שלך. 'תשתול אמת כתהליך אינסופי' זה וזה בלבד תהיה האחיזה שלך. המשוט שאיתו תשוט בסירת המפרש הקיומית הקטנטנה שלך באוקיינוס הכאוס הנורא.

והמושג 'ליצור אמת' או 'לשתול אמת' הוא לא פשטני או מבוסס על בדיות ודמיונות שכל אחד יכול להמציא לו איזה סיפור מהבטן וללכת איתו.זאת לא הכוונה. הכוונה שאדם יצליח לקלף מעצמו את כל האחיזות..כל התפיסות החיצוניות שתכלס הוא חייב להודות שהן לא מספקות את סחורת הצדקת הקיום שלו. רק פירורים שהוא מסתפק בהם כי אין לו שום ברירה אחרת. והולך גם נגד כל ההצעות הרוחניות הקיימות..'אמת שרירה וקיימת שרק צריך לגלותה' חוצב דרכן ושם ללא פחד הוא מסכים לעמוד עירום בקיומו ומתוך החופש והחירות הזאת להתחיל לצייר את ציר החיים שלו. מאיפה הוא בא ולאן הוא הולך ואיפה הוא עומד עכשיו. לשתול אמת ולזרוע זרע שאא להבין לאן הוא יצמח אבל להשקות לטפח ולגונן על השתיל הזה מכל הרוחות החיצוניות והפנימיות.